"הכתיבה היא הפן היצירתי הכי אישי שלי"

"אני בהחלט מקווה שזה יפתיע את האנשים. כאדם שעובד במדיה או יוצר שעובד במדיה, דבק בי דימוי כזה או אחר לאורך השנים. חלק מזהים אותי כשדרן רדיו, חלק מכירים אותי כמומחה למוזיקה, חלק מכירים אותי מהטלוויזיה, חלק כפזמונאי. כל אחת מהתוויות האלו היא נכונה, אבל היא רק חלק מהשלם. אני חושב שאפשר בהחלט דרך הספר לקבל פרספקטיבה עמוקה יותר לגבי הפן היוצר שבי".

"קשה לי לנתח את זה, כי זה באמת בעיני המסתכל. אני מאד רב סגנוני בכתיבה שלי, אני גם בהחלט חושב שיש הבדל בין כתיבה מוזמנת ללהיט פופ לבין להיט של כתיבה יותר אישית, כשהיא נכתבת ללא הזמנה ולמעשה מגיעה באופן אוטומטי מבפנים. הדוגמה הבולטת הוא "דיווה", שנכתב עבור דנה אינטרנשיונל, שבאמת הייתה חשיבה על הבמה עליה השיר יוצג וכמובן מי שתבצע אותו".

"לא ממש. זו היצירה שלי ואני מגיש אותה כמו שהיא. כל אחד ילמד ממנה, מה שהוא רוצה. הכתיבה היא אולי הפן היצירתי הכי אישי שלי. בדברים שאני עושה, באופן הכי ישיר והכי אינטימי והכי שקוף מבחינתי".

"בזה היה לי מורה נפלא, אהוד מנור, עבדתי אתו ברדיו ובטלוויזיה והוא היה חבר טוב שלי. הוא לימד אותי שהזמן הוא אלסטי, והוא באמת עבד נורא קשה, היממה שלו הייתה מורכבת מ- 80 שעות. התפוקה שלו הייתה עצומה ואני קטונתי לעומתו".

"אין ספק שמעמד הפזמונאי ירד. אנשים כותבים שירים בעצמם וזה בסדר. אבל אני חושב שיש דווקא חזרה לפזמונאים. יש המון פניות של אמנים מובילים כמו מירי מסיקה, סקעת ואחרים, שכותבים קצת בעצמם או בכלל לא והם פונים לאנשים של כותבים."

"אני אוהב המון טקסטים של אנשים. אריק ברמן למשל וגם יוסי גיספן, שהם נורא אותנטיים ונורא בגובה העיניים. אני אוהב כמובן את כל הענקים שלנו, רוטבליט, מאיר גולדברג, חנה גולדברג. אני חושב שאריק ברמן הוא בהחלט מביא דבר חדש ואני מאד נהנה לקרוא את הכתיבה שלו אפילו מחוברת הדיסק".

"הקמתי רדיו שמטרתו לתת תשובה אחרי מפץ הרדיו הגדול של גלגלצ, חשבתי שאני צריך תת קול נוסף שהלך לאיבוד ובשנות ה-70 וה-80 הפלטפורמה שלו הייתה גלי צה"ל. חשבתי שזה מתפקידנו להביא את אותו קול וכך היה. תראה, אדם שמנהל מעדנייה לא חייב לאהוב את כל המעדנים שהוא מוכר. זה לא אומר שאני פוסל דברים אחרים וגם לא שאני חייב לשדר אותם. לא כל תחנה צריכה לשדר הכל. FM88 התמחתה בז'אנרים מסוימים שהיו מאד מקופחים כמו ג'אז ומוזיקה אמנותית. אני לא רואה פה דיסוננס, כי אני מכבד יצירה באשר היא. אתה רואה דיסוננס כי אתה רואה תוויות. אדם וורסטילי יכול ליהנות גם ממסעדה צרפתית וגם מחומוס".

"בנושא 88 אני לא מגיב, לא מדבר .יש שם מנהל מצוין ומכיוון שברגע שאני עוזב מקום אני לא מתערב במה שנעשה אחריי. אני בהחלט מפרגן לו ומקווה שיוביל את הרשת".

"אני לגמרי מאמין בזה ויותר מזה, אני משתדל לעזור במה שאני יכול כדי שהדברים האלו יקרו."

"בוא אגיד לך ככה, יש לחנים שלא התחברתי אליהם. אני לא רוצה לפגוע באף אחד כך שלא אנקוב בשמות, אבל מצד שני היו לחנים שהפתיעו אותי לטובה, או שריגשו אותי נורא, כמו הלחן של סשה ארגוב, האחרון שלו ל'כל נדרי'. הוא כבר לא היה מסוגל לנגן, אז הוא הביא בן משפחה שינגן במקומו וזה ריגש אותי מרוב יופי. היו כמובן לחנים שאכזבו אותי, אבל אני בדעה שברגע שאתה גומר לכתוב, השיר כבר לא שלך".

"כתבתי פעם שיר ילדים נוראי בשם 'פיג'מה' ששרה זהבה בן. זה שיר שממש לא בא לי לחזור אליו. יש דברים שאתה עושה בנעוריך. לשמחתי, אף אחד כמעט לא זוכר את זה".

"אתה אומר את זה ממקום של אכזבה?"

"אני לא חושב שהפופ צריך להתכתב עם המערב, אני בהחלט חושב שהיא צריכה להתכתב עם הריתמוס המקומי, עם שילובים מאד מבורכים שנעשים כאן. יש כאן צלילים מאד מיוחדים, אנחנו לא צריכים להיות ליברפול או נשוויל, אנחנו לא שם. אנחנו גם עדיין בתחילת הדרך, אבל זו דרך שהיא כן נכונה. עשינו חוסם עורקים לכל מיני דברים שלא נראו לנו נכונים, מכו הדוגמה הקלסית של מוזיקה מזרחית או צלילים של הים התיכון שהתעלמנו מהם. כמובן שיש את הג'אנק, השוליים הלא טובים, אבל את זה יש בכל מקום".

"הייתה פנייה מאד מפתיעה מהוצאת הקיבוץ המאוחד, מדן שביט עורך הספר. היו לי כל מיני תנאים – רציתי שהוא יהיה מאויר, שיהיה ספר שונה. מה שעמד לנגד עיני הוא ספר של ברני טאופין, שכתב שירים לאלטון ג'ון ומצאתי בחנות ספרים ישנה. זה היה חלק מז'אנרים של ספרי פופ מאוירים, כמו הספרים הנפלאים של הביטלס ורציתי ספר כזה, כדי שיהיה מרהיב, ססגוני ומעניין יותר. אני מאמין בחוויה שהיא חוויה על-חושית. או לפחות רב חושית".

"הייתי נורא רוצה לכתוב מחזמר, או יותר נכון אופרת רוק. הייתי רוצה לכתוב מחזמר אנטי אלימות, כיוון שאני חושב שזה הסרטן של עולמנו ואני פשוט מזועזע ממה שקורה כאן בחודשים האחרונים. אני רוצה לטפל בתופעה הזו בצורה בימתית ובועטת. במובן הפואטי כמובן".

"אני חושב שכל אדם צריך לחיות את חייו על פי דרכו, לחשוף אותם על פי דרכו ועל פי הטיימינג שלו ועל פי החלטתו האישית. אני רואה דבר מבורך בזה שאמנים מפורסמים יוצאים מהארון, אבל אני חושב שהם צריכים לעשות את זה במקום, בטיימינג ובמצב הרגשי שמתאים להם".