פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      היטלר מחפש חנייה

      ב"ואלקירי" של דני אורבך אין את טום קרוז, אבל יש את הניסיון להבין את דפוסי ההתנגדות למשטרים, גם בימינו

      "ספר על ההתנגדות הגרמנית להיטלר?! מה, זה מלא דפים ריקים?" זו היתה תגובתם של רבים מהאנשים שבפניהם הצגתי את ספרו החדש של דני אורבך, "ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר" (הוצאת ידיעות אחרונות). אך הדפים אינם ריקים. החל מ-1938 ניסו קושרים שונים להתנקש בחייו של הפיהרר או לסכל את תוכניותיו, חלקם תוך מה שנתפש אז כבגידה של ממש בגרמניה. מלבד סיפורו המרכזי של הקשר שבראשו עמד הרוזן קלאוס פון שטאופנברג והונצח לא מזמן בסרט "ואלקירי" בכיכובו של טום קרוז, מביא אורבך גם אירועים מוכרים פחות, כמו סיפורו של נגר פשוט שכמעט הצליח לחסל את היטלר בכוחות עצמו עוד ב-1939.

      ואלקירי הוא השם שניתן למבצע נועז שמטרתו היתה התנקשות בהיטלר באמצעות מזוודת נפץ ב"מאורת הזאבים", הבונקר בו שהה, ומיד לאחר מכן ביצוע הפיכה צבאית בגרמניה, שתוביל לקץ השלטון הנאצי ולסוף מלחמת העולם השנייה. ניסיון הנפל יצא לפועל ב-20 ביולי 1944, אך היה זה רק שיאו של תהליך קונספירטיבי ארוך ומורכב שמאחוריו עמדו קצינים בכירים ביותר בוורמאכט. בשלבים שונים, לטענת אורבך, כלל התהליך אף הצלת יהודים וחבלה במאמצי המלחמה הגרמניים. מן הדפים עולה הלהט של אורבך, 28, דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרוורד, שהחל לעסוק בנושא כבר בתיכון ולא מכחיש שהוא פועל גם מתוך תחושת שליחות של תיקון עוול היסטורי.

      "טענו נגד הקצינים שהם אופורטוניסטים ושלא פעלו מתוך מניע מוסרי", מספר אורבך, "אבל ברגע שראיתי את המקורות הראשוניים, הבנתי עד כמה הגישה הפופולרית הזו אין לה קשר עם המציאות. פשוט מישהו העתיק ממישהו, שהעתיק ממישהו. הכל רווי בהמצאות, ציטוטים מסולפים או מוצאים מהקשרם. בספר ניסיתי להדגיש את המורכבות של כל העניין".

      במורכבות מתכוון אורבך לתהליך שעברו חלק מהקושרים, שהיו בראשית הדרך תומכים נלהבים במשטר הנאצי, ולשאלה המרכזית שניצבה בפניהם: האם מותר להמיט תבוסה על ארצך כדי להביא לשינוי השלטון הנאצי? האם מותר להפר את השבועה הצבאית לפיהרר? האם זו בגידה במולדת, או הצלתה?

      "הנס אוסטר", מדגים אורבך את כובד ההחלטה, "קושר מרכזי וראש המחלקה המרכזית בביון הצבאי אמר לפני הוצאתו להורג: 'יותר קל לקפוץ מול מכונות ירייה מאשר לעשות את מה שאני עשיתי, מסיבות שאנשים אחרים לעולם לא יוכלו להבין'". בין היתר מסר אוסטר את מועדי ההתקפה למדינות שאליהן פלשה גרמניה.

      אתה מתאר תהליך התלבטות אישי מורכב של כל אחד מהקושרים, אבל בסופו של דבר אתה טוען שהמניע המוסרי להתנגדות שלהם הוא חד משמעי

      "כן, כי אני לא מצפה מאנשים לעמוד במודל טהור שלא קיים בשום מקום במציאות ותוקף כל מי שלא עומד בסטנדרטים. יש שתי טענות שעולות המון נגד המתנגדים. קודם כל שהם חלקו על הנאצים בדברים מסוימים, אבל הסכימו איתם בדברים אחרים – אבל אפשר לומר את זה על כל אופוזיציה. כל אופוזיציה מסכימה שהמדינה צריכה להמשיך להתקיים. שנית, קראו להם 'אופוזיציה נאמנה למשטר' כי הם המשיכו להילחם. איך אפשר להיות נאמן למשטר ולנסות להתנקש בעומד בראשו? הטיעונים האלה מגוחכים מבחינה לוגית".

      בספר (עמ' 322) אתה מצטט את ההיסטוריון פרנק שטרן שאומר: "מה שהתרחש, או יותר נכון לא התרחש במאורת הזאבים, אינו אלא הערת שוליים בהיסטוריה, היא אינה רלוונטית למהלך האירועים והיא חסרת משמעות" – האם הוא לא צודק? הרי הם נכשלו בסופו של דבר

      "קודם כל הם הצליחו להציל מאות אנשים. אבל אני חושב שלסיפור הזה יש משמעות ערכית שאקטואלית לחקר מודלים של התנגדות לשלטון. הפעילות הצבאית לא הצליחה. אבל אני לא חוקר אותם במסגרת היסטוריה צבאית. אני קודם כל מנסה להבין את תופעת ההתנגדות, שהיא משהו חשוב ורלוונטי. מספיק לראות מה קורה באירן. אני גם חושב שאי אפשר להבין חברה אם לא בודקים את החריגים. דווקא הסיפור של ההתנגדות מבהיר עד כמה הנאציפיקציה בחברה הגרמנית היתה עמוקה".

      מבצע ואלקירי מדגים זאת היטב, הרי למרות שהיטלר לא נהרג היה אפשר להמשיך בהפיכה ואולי להצליח, אבל אנשים פשוט עזבו

      "גרהרד ויינבורג, מגדולי ההיסטוריונים של המלחמה אמר לי פעם: 'ה-20 ביולי 44 היה מועד הבחירות החופשיות האחרונות בגרמניה. לפחות של אליטת הגנרלים. הם היו יכולים לבחור בין לודוויג בק (מפקד ההתנגדות. ג.ג.) לבין היטלר, והם כולם הצביעו לאדולף'. לכן הקושרים פיתחו את האסטרטגיה של דקירה מהירה בלב, ההתנקשות, שאין צורך בהסכמה של הרבה אנשים לבצע אותה, ואחרי שהיטלר ימות, מי יודע. זה בהחלט מדגיש עד כמה הם היו מבודדים בעם וגם בקרב הקצינים. חשוב לומר שהוורמאכט דיכא בעצמו את הקשר. לא היה חייל אס.אס. אחד שעשה את זה".

      אבל בכל זאת, במיוחד ב-38, כשהם שיתפו די הרבה אנשים בקשר, אף אחד לא הלשין עליהם

      "כאן נכנסים למשהו מאוד מעניין בתיאוריה של התנגדות למשטרים. בשביל להתנגד למשטר צריך מרחב אוטונומי לפחות חלקי, שנקי מהשלטון. בגרמניה הנאצית המרחב היה בצבא, בפקידות השמרנית, בקבוצות סטודנטיאליות מסוימות. למשל בצבא היתה גישה שמהותה 'אמנם אני לא מצטרף לקשר, אבל קצין גרמני לא מלשין על קצין גרמני'. אלה קודים שהיו קיימים קודם.

      אבל הם לא פעלו לפי הקודים האציליים הללו בנוגע לדברים אחרים

      "כמובן. זה חלק מהצביעות הגדולה בכל מושג הכבוד הצבאי. רואים גם שעם פרוץ המלחמה, אחרי 39, כבר אין כל כך קצינים מהצבא שמוחים נגד הפגיעה ביהודים. גם בגלל ההצלחות במלחמה, וגם בגלל שהיטלר, בחוכמה רבה, נתן לצבא 'לשתות מהדם', כלומר להרוויח מהפגיעה הזו".

      אתה מתאר את תהליך הקבלה של הקשר הזה בגרמניה שהוא מרתק בפני עצמו. בישראל נראה שכמעט לא התייחסו לזה. האם החברה הישראלית מוכנה לעסוק בכך?

      "אני חושב שעכשיו, 60 שנה אחרי, החברה הישראלית מוכנה. הנושא יותר לא נוח מאשר לא מעניין. במפגש עם הקוראים זה מעורר אמוציות אדירות. זה מעורר דיון וזה בדיוק מה שרציתי לעשות".

      ולסיום – אי אפשר בלי – מה דעתך על הסרט ההוליודי?

      "זה מפתיע הרבה אנשים, אבל אני מאוד אהבתי אותו. הסרט כמובן לא מראה את כל התהליכים המורכבים של ההתנתקות מהמשטר. הוא לוקה בגישה מאוד פרו-שטאופנברגית וזו הבעיה העיקרית, אבל בסך הכל הוא מוצלח".

      "ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר", דני אורבך // ידיעות ספרים