פרק ראשון: "הטרוריסטית האלמונית"

הרעיון שאין די באהבה, הוא רעיון כאוב במיוחד. לנוכח אמת זו, ניסתה האנושות במהלך הדורות למצוא הוכחה לכך שהאהבה היא הכוח החזק ביותר עלי אדמות.

ישו הוא דוגמה עגומה למאבק בלתי-שקול זה. לבו התמים מעולם לא שבע אהבת אנוש. ישו תבע אהבה, כפי שציין ניטשה, בקשיחות, בטירוף, והיה עליו להמציא את הגיהינום כעונש עבור אלה שמנעו אותה ממנו. לבסוף, כדי לתרץ את חוסר הישע ואת הכישלון של האהבה האנושית הוא יצר אלוהים שהיה "כולו אהבה."

ישו, שהשתוקק כל כך לאהבה, היה בבירור מטורף, וכשנאלץ להתמודד עם כישלון האהבה, לא היתה לו ברירה אלא לבקש את מותו. בהבינו שאין די באהבה ובקבלו את הצורך בהקרבה עצמית כאמצעי להבטחת עתידם של הסובבים אותו, היה ישו לדוגמה ההיסטורית הראשונה, אך לא האחרונה, למחבל מתאבד.

ניטשה כתב, "אין אני בן אדם, אני דינמיט". היה זה דימוי של חולם. בימינו, בכל יום יש מישהו, היכן שהוא, שהוא דינמיט. אין אנשים אלה דימויים. הם מתים מהלכים, וכך גם האנשים העומדים סביבם. המציאות אף פעם לא נוצרה על ידי אנשים מציאותיים, אלא על ידי חולמים כמו ישו וכמו ניטשה.

ניטשה חשש שהכוחות המניעים את העולם הם כוחות ההרס והרשע הנמצאים בקרבו. בכתביו הוא ניסה להשלים עם עולם איום שכזה.

אולם יום אחד הוא ראה עגלון מכה את סוסו באכזריות. הוא יצא במהירות מהבית, כרך את ידיו סביב צוואר הסוס, וסירב להרפות ממנו. הוא מיד אובחן כמטורף ואושפז במוסד לחולי נפש עד סוף ימיו.

הסבריו של ניטשה בעניין האהבה וגילוייה היו מעטים אפילו מאלה של ישו: הבנה, טוב-לב, חיבוק צווארו של סוס כדי למנוע את הכאתו. אך בסופו של דבר, אפילו הפילוסופיה של ניטשה לא יכלה להסביר את ניטשה עצמו – אדם שהקריב את חייו למען סוס.
מצד שני, רעיונות תמיד מחטיאים את הכוונה העיקרית. שופן לא היה יכול להסביר את הנוקטורנים שלו. השאלה מדוע נרדפה ה"בובה" על ידי הנוקטורנים של שופן היא אחד מחוטי העלילה השוזרים סיפור זה. כשהאזינה למה ששופן לא יכול היה להסביר, היא שמעה את ההסבר לחייה שלה. מובן שהיא לא יכלה לדעת שהסבר זה גם חזה את מותה.

ה"בובה" היתה חשפנית. היא היתה בת עשרים ושש, אם כי מאז שהיתה בת שבע-עשרה נהגה לטעון שהיא בת עשרים ושתיים. היא היתה בחורה קטנה וכהה, וש?ערה השחור והצמרירי הדגיש את פניה העדינות ואת עיני השקד שלה.

"הגוף שלה, כאילו," אמרה ג'ו?די, גם היא חשפנית, שחשבה שהגוף הוא דבר חשוב, ושבגיל תשע עשרה כבר היתה מכורה לב?ו?טו?קס, "הוא לא היה, אתה יודע, עכשווי. אתה מבין על מה אני מדברת?" וכל מי שהאזין הבין בדיוק למה התכוונו פניה חסרי ההבעה של ג'ודי.

הבחורות שהתגודדו בהמוניהן מחוץ למועדוני החשפנות ובתוכם היו שונות זו מזו במבנה גופן, אבל לכולן, ללא קשר להבדלים ביניהן, היתה גזרה כזו שרק אינספור שעות של התנענעות והיטלטלות יכולות ליצור ורק דיאטה של כדורי מרץ ושל אלכוהול יכולה לפתח. הן שאפו להיות הדמות האידיאלית שאותה ראו מככבת במאות סרטים ובאלפי קליפים, שרועה על פני אינספור מאמרים בעיתוני נשים ומציצה מתוך מיליון פרסומות. נוקשות וגרמיות, עצמותיהן ושריריהן רועדים וחמוקיהן בוהקים, הן הציגו אידיאל של נשים יפות בדמות ילדות מעוררות אימה.

אבל נראה כאילו גופה של הבובה השתייך לאידיאל אחר, ישן יותר, של תדמית נשית. בניגוד לישבנים ולירכיים השריריים של החשפניות האחרות במועדון, הגוף של הבובה היה עגלגל יותר, הזרועות, הירכיים והישבנים שלה היו מלאים יותר, וגם תנועותיה היו עגולות יותר ומלאות יותר.

היא חששה שהמראה שלה לא שווה הרבה, ולא ייחסה חשיבות לתשומת הלב שמשכה. היא לא הבינה שתשומת הלב הזו נבעה ממשהו אחר, ושבעצם כל המכלול של הווייתה – תנועותיה האיטיות, החיוך שלה, הדרך שבה היא תקשרה עם אנשים – הוא שמשך אליה אנשים, אפילו יותר מאשר המראה שלה. אבל היא היתה בת עשרים ושש, מתחזה לבת עשרים ושתיים, והמראה החיצוני היה חשוב. היו לה פנים פתוחות, סגלגלות. זהו בדיוק סוג הפנים שאינו מתאים לזמננו.

המראה של הבובה היה אקזוטי, ולעומת זאת המקום שממנו הגיעה היה חסר ייחוד. היא הגיעה ממערב העיר, אך אף אחד לא ידע מאיזה פרבר בדיוק. היא תמיד התכוונה לעזוב את המערב, וכאישה צעירה הופתעה לגלות כמה מעטים הדברים שהשאירה מאחוריה. לא שהיא לא ידעה את הכיוון לביתה, אלא שהיא לא ממש הרגישה שאי פעם היה לה בית. כבר לפני זמן רב החליטה הבובה שלא תייחס חשיבות לחייה הקודמים, וגמרה בדעתה שלא להתעסק במקום ממנו באה ובהסברים.

"גדלתי כמו חתולה, חברה שלי," היא אמרה פעם לג'ודי, שכלל לא היתה חברה שלה. "למשפחה שלי אין לכך קשר בכלל. את מכירה חתולים שמתעניינים בהיסטוריה המשפחתית שלהם?"

כמובן שאבא שלה הגיע ממקום כלשהו, ואמא שלה ממקום אחר, ולהורים שלהם לבטח היו חיים מעניינים – הם חיו במקומות ובזמנים שאפילו בעינינו יכולים להיראות אקזוטיים, החומרים שמהם עושים מיני-סדרות ורומנים עבים הנמכרים בכלבו בהנחה בחג המולד; וככל שמתרחקים אחורה בזמן, אין ספק שהסיפור נעשה מרתק יותר: יכול להיות שהיו במשפחתה אמנים ידועים לשמצה או פושעים מפורסמים, אנשי עסקים כושלים או שרלטנים מצליחים, אנשים ססגוניים ומעניינים, מקסימים ומפחידים. אבל גם אם אכן היה זה כך, ההורים של הבובה לא ידעו על כך הרבה וכלל לא התעניינו בכך. החיים שלפני זמנם ולאחריו לא היו משמעותיים בעיניהם יותר מהתנועה הזורמת בכביש המהיר.

עולמם היה העולם של אמיתות הפרברים, עולמם היה העולם של היום: הבית, העבודה, הרכוש והמכוניות, החברים והשיפוצים, החופשות בנופשונים והגדג'טים החדשים – מצלמות דיגיטליות, קולנוע ביתי, בריכת שחייה חדשה. העבר היה פח אשפה מלא במוצרים מיושנים: ספא לכפות הרגליים; תנור טורבו; מכונת סופגניות ופטפון, מצלמת רפלקס ומכשיר הווידיאו, והגריל החשמלי של ג'ורג' פורמן. העבר היה אוסף מביך ומצחיק של צבעים ושל סגנונות מוזרים: תספורות מצחיקות רפידות לכתפיים, סלסול תמידי ובר-בי-קיו. רק הקטלוג של השבוע הנוכחי היה שווה משהו, ללא מקדמה ובעשרים וארבעה תשלומים. החיים שלהם היו ריקים, חיים אותם חשבו לטובים. הזיכרונות החזקים ביותר של הבובה היו של אופרות הסבון שהוקרנו בטלוויזיה.

היא צפתה ב"שכנים שכנים" וב"קרוב רחוק"; בגיל שמונה, כשמתה דפנה לורנס, היא היתה עצובה יותר מאשר כשאמה נפרדה מאביה שנה קודם, לקחה אתה את שני אחיה הצעירים ועברה לגור בהרווי ביי עם מתקין בריכות פיברגלס בשם ריי. אז הבובה לא ידעה מה מצפים ממנה או מה המשמעות של כל זה; אבל על פי "רחוב רמזי" ו"סאמר ביי" הכול היה ברור: בוכים וצוחקים, וחוזר חלילה.

היא צפתה בקליפים שבהם הנערות היו תמיד יפות והגברים היו תמיד שמנים ואגרסיביים; לפי תפישתה, הנערות עלו על הגברים במראה שלהן ובדרך שבה הן רקדו ובכך שלא טרחו לומר דבר בעוד שהגברים קיללו כל הזמן – שום דבר לא יכול היה להכין אותה טוב יותר לעולם החשפנות