פאט במלח

פאט מאהוני היה בן 7 כש- Loose Joints של ארתור ראסל הוציאו את הסינגל הראשון שלהם, אבל כבר אז הוא הבין שהחיים שלו ינועו בין מערכות התופים של הרוקנרול לכדור המועדונים של הדיסקו. "אני זוכר את זה כילד, כשהדיסקו התפוצץ ברדיו וזה ריגש אותי, אבל לא הבנתי למה", הוא מספר בראיון מיוחד לוואלה! תרבות לפני בואו לישראל יחד עם שותפו ל- LCD סאונדסיסטם, ג'יימס מרפי. "כשהתבגרתי שכחתי מזה, אבל אז ניגנתי בלהקות אינדי רוק והגעתי למבוי סתום, שום דבר לא זז שם לשומקום ואז חזרתי לדיסקו דרך להקות נו וייב כמו ליקוויד ליקוויד ו- ESG והתרגשתי בטירוף, 10 שנים לפני שזה הפך להייפ שזה היום. אני זוכר ששמעתי את Loose Joints של ראסל וזה השפיע עליי באופן עצום, כשבאותו הזמן הדיסקו היה נלעג בכל בצורה והיה לפאנץ' של הרבה בדיחות. אני ניצלתי את זה, וקניתי דיסקים של דיסקו ב-50 סנט. היום כולם חושבים שהם מנגנים דיסקו".

"זה נכון שזה נוסטלגי, אבל אנחנו מנגנים לאחרונה המון דברים חדשים. מצד שני, גם הדברים הישנים שניגנו פשוט לא שמענו בעצמנו בעבר. אנחנו מנסים לעשות כבוד להיסטוריה של המוזיקה הזו. לאנשים זה נראה נוסטלגי אבל עבורנו, חלק מהדברים חדשים לחלוטין".

"כן ולא. לדיסקו יש גם סאב טקסט של הומואים ושחורים, שטוען שכולם יכולים להיות חלק ממנו. עבורי, זו סוג של אמירה פוליטית שהפכה להיות להיט בתקופה פוליטית וכלכלית מסוימת אבל הדיסקו חגג גם את החיים. אני חושב שהיום אנשים רואים את הדיסקו כהדוניסטי באופן שטחי מדי. עבורי זו פשוט אפשרות לבריחה מהפוליטי".

רק למתופף של הרכב כמו LCD סאונדסיסטם המעבר בין התופים לתיקלוט עובר חלק. תחשבו למשל על פבריציו מוריאטי של הסטרוקס כדי ג'יי ותבינו עד כמה נדירה המהפכה ש- LCD סאונדסיסטם חוללו בעשור האחרון. מאותה סיבה, מאהוני צנוע באופן יחסי לאנשים שעושים כסף מסיבובי פטיפונים. "אני לא המיקסר הטוב ביותר בעולם, אבל אני אוהב לעשות את זה", הוא אומר. "זה נפלא כשאתה יוצא והדי ג'יי נפלא, אבל לפעמים זה מצוין להיתקל בדי ג'יי כמוני, שמפשל מדי פעם".

"בסוף היום אני מנגן מוזיקה של מישהו אחר, אז כשאנשים הופכים גאוותנים בנושא הזה זה נשמע לי מגוחך. זה לא שלא ראיתי די ג'ייז שהעיפו לי את המוח, אני בהחלט לא חושב שזו עבודה לקופים, אבל אני חושב שלא צריך לצאת מפרופורציות".

"בהחלט, יותר קל להתאים את הקצב וחוש הטיימינג עולה דרגה. מה שכן, זה בהחלט יותר קשה לחזור לתופף אחר כך. הרבה מהדי ג'ייז שאנחנו מכירים לא סוחבים תקליטים יותר כי הם אומרים שזה קשה יותר. אנחנו אומרים להם נסו לסחוב תופים או סתם כלים כמו שעשינו כמה שנים טובות. דברו אתנו אחר כך".

"אני מעדיף להופיע, בהרבה. ג'יימס הוא מפיק שמאד קשה לעבוד עבורו.הוא מתופף נפלא ויש לו חזון מאד מסוים לגבי סאונד של תופים ולכן הרבה יותר כיף לנגן. הוא פשוט לא שומע אותי".

מרפי אולי לא שומע את מאהוני, אבל מאהוני בהחלט האזין למרפי, בוודאי ברגעים ששינו את חייו. "לא הייתי יוצא לרקוד הרבה אבל אז התחלתי לראות את ג'יימס עם דיוויד הולמס", הוא מספר. זה הזכיר לי את התקופה שהייתי בלהקות Pאנק כי ראיתי להקות אחרות וחשבתי שאני יכול לעשות את המוזיקה הזו בעצמי. אותו הדבר בתקלוטים. ראיתי חברים שלי כמו ג'יימס, שאני מכיר 14-13 שנים, מתקלטים וחשבתי שאני יכול לעשות את זה, זה לא בשמיים. זה לא קסם".

"ממש לא. כשמסיבות הן מסוממות מדי, הן לא טובות מוזיקלית. לפעמים, הסטים שלנו לא מוצלחים במסיבות מסוממות מדי, יש יותר מדי דינמיקה רעה. אנשים במצב רוח חרא והם לא עדינים במיוחד. אבל שתייה זה כיף, למרות שאני בן 36 ונהיה זקן מדי בשביל המסיבות האלו. החיים בדרכים יכולים לפרק אותך, אבל אתה חייב לטפל בעצמך. אתה לא יכול לחגוג כל כך הרבה".

"בניו יורק המצב חרא. הסטנדרטים של אנשים הפכו נמוכים מאד, ג'וליאני החטיף לחייי הלילה מכה אנושה מאד. בתקופתו, לא יכולת לרקוד בבר כי המקום היה חוטף קנס והרגשת לא נעים. עכשיו יש המון מסיבות, אבל כולם מנסים לעשות את זה בדרך המהירה. בקרוב ג'יימס ואני נתחיל לעשות מסיבות בניו יורק, ננסה להראות לאנשים שהמאמץ שווה את זה".

בעומק המוזיקה של LCD סאונדסיסטם אפשר לשמוע את ההערצה לתקופה שבה מאהוני בקושי ידע להתגלח, עם העדכונים הנדרשים מאחת הלהקות הגדולות של העשור. מאהוני לא ממש מתרשם. "אמא שלי ראתה אותנו בלטרמן והיא הראתה לי את הקלטת", הוא מספר "וחשבתי שנראינו כמו חבורת מורים מחליפים שמנגנים כמו מפגרים."

"גם אני מקווה שילדים הדליקו את הטלוויזיה ושאלו את עצמם מה לעזאזל הם עושים וירצו להיות כמונו. אנחנו עושים דברים בדרך מאוד מקורית ואני מאד מקווה שיש לנו השפעה עליהם."

"קשה לדמיין איך זה נראה מבחוץ, אבל אני באופן אישי לא רוצה להשפיע, אני רוצה לעשות מוזיקה מדהימה. בעצם אני כן רוצה להיות משפיע".

"נראה לי שעבר זמן רב מאז שראינו להקה שיודעת לנגן לייב. ראינו להקות שמנגנות באופן שלא מכבד את הקהל, שזה משגע אותי. זה מה שאני רוצה – לנגן את המופע הכי טוב שהקהל ראה אי פעם. אני מקווה שזה מה שייצא מהעשור הזה".

"מה שהופך את הלייבל הזה - שאני מזוהה איתו לחלוטין - למוצלח הוא שהוא דומה מאד לאיך ש LCD עובדת - יש בו בקרת איכות מעולה. הם מוציאים דברים מוזרים ואנשים לא ממש מצפים לזה – שזה נפלא. בזמן שהלייבלים נתקעים עם מה שהתקשורת רוצה לשמוע – אלקטרוקלאש, Pאנק-Fאנק - DFA תמיד משתנה, מוציא דברים שהם ז'אנר משל עצמו ואחר כך הלייבלים האחרים נותנים להם שמות. DFA בסך הכל זה חבורה שמאמינה באמנים מסוימים. וזהו".

"הייתי אומר שבלאק דייס. במובן מסוים, תחשוב על כמה תקליטים שלהם סיימו בחנויות דאנס וקלאברים קנו את זה וחשבו – מה זה הזבל הזה. כמה הם הופתעו לשמוע לאחר מכן כמה זה רקיד".

"זה ממש כיף להקשיב למלא דברים מעולים לפני שהבלוגרים אפילו יודעים עליהם. אתה לא יודע כמה כיף לנגן שיר שאף אחד לא שמע במועדון ולקבל מושג האם זה עובד או לא וזה אחד התפקידים החשובים שיש לדי ג'יי. אם הקהל שלך בוטח בך שתנגן לו מוזיקה מצוינת, אתה יכול להציג להם משהו שאחרת הם היו דוחים. כשאתה מציג אותו בהקשר, אתה יכול לשנות את דעתם".

בשלב הזה של השיחה אני מרגיש שאני ומאהוני התקרבנו מספיק כדי לשאול את ה-שאלה. "האלבום החדש של LCD סאונדסיסטם ייצא במרץ 2010", הוא מכריז. "אנחנו נחזור להופעות בערך בתחילת השנה".

"אני הולך לשמור על המסתורין, אבל האלבום הבא יהיה מצוין, אני מאד מתרגש לגביו. זה לא יציאה שונה במיוחד, אבל מה שכן יהיה שונה – יישמע פיצוץ".

"תראה, רוק במועדונים הוא סוס מת, אבל באולמות הוא חי לחלוטין. NWA למשל, היא להקת רוק לגמרי. אם אתה רק מדבר על מוזיקה עם גיטרות, אז אולי אנחנו לא להקת גיטרות, בסדר. אבל אם אתה מדבר על ניסיון חיים מחשמל – אז כן אנחנו להקת רוקנרול לכל דבר ולהקת רוקנרול מעולה".