מדבר על ליבם

עוד לפני אלבום הבכורה, ליבי מסומן כבר בתור המוזיקאי המעניין ביותר – אם לא היחיד - שיצא מתכנית הטלוויזיה שתחגוג היום גמר שביעי, וגם אחד המרתקים במיינסטרים הישראלי בשנים האחרונות. עם איכויות ווקאליות בריח תום יורק, גיטרה חשמלית שלא צריכה חברה סלולארית על מנת לשכנע אותנו שהוא יודע לנגן בה ונאיביות חיננית, שהביאה אותו לבצע שיר כמו "עוד סיפור אחד של אהבה" לליבי יש איכויות שאינן מוכרות בגזרה שבה הוא פועל.

מתוך הציפיות האלו, הכיוון שליבי בחר בו מעורר הערכה. הוא לא התנשא לגבהים של יומרנות בשירי משוררים וגם לא הלך על דיאטת לואי להב, לא טקסטים של יהלי סובול ולא הפקה מוזיקלית של יוני בלוך. "כיסים" הוא אלבום שמייסד בישראל את ז'אנר הטין-רוק. זה שמשתלב היטב עם צפייה ב"דמדומים" למשל והאזנה ללהקות כמו פאראמור, יחד עם עברית SMSית פשוטה שמספרת סיפור שאין בו סיפור. יש בו רצונות, כוונות ותשוקות, אבל אין בו פעולה או חתרנות. רק אהבה או דיכאון. הרבה דיכאון.

בנוסף, חלק אינטגרלי מהעולם של טין אייג'ר הוא קלישאות ("אני לוחם בשם האהבה/ העם הזה צועק לעזרה/ זו לא בדיחה/ מצב שמחמיר בכל דקה") ו"כיסים" של ליבי מפוצץ בהן באותה מידה שבה הוא מלא באהבה הכנה של לגיטרה החשמלית, סולואים מפודרים בטעם טוב ("ממשיך לחלום" למשל, ישר מהקיטש המבורך של "Fix You" של קולדפליי), שמסבירים איך נגני אולפן בכירים כמו טים פירס שיתפו פעולה עם ההפקה. את האצבע המאשימה כלפי השפה הדלה דרכה ליבי מבטא תחושות וכעסים לא צריך להפנות לליבי עצמו, אלא לרוב הציבור שאותו הוא מצליח לייצג ב"כיסים". זה לא הוא, זה כנראה אתם.

האכזבה העיקרית מ"כיסים" היא לא רק מהטקסטים הבוסריים או ההשפעות הקיצוניות של Kean בחלקו, אלא האטימות שלו למי שצלח בשלום את הגילאים 12-17. רוח הנעורים של ליבי, שעצם קיומה הוא הישג, היא עניין פנימי מדי, שהיעדר התחכום שלה מעלה תהיות קשות על קצה גבול היכולת של אמנים צעירים בארץ לייצג כהלכה את ההורמונים המשתוללים. אם "כיסים" הוא המייצג הנאמן שלהם, היכן המיניות, האלכוהול, האלימות והסמים שכותרות באדום מספרות לנו עליהם? ואיפה התובנות המעמיקות של הנוער על מקומו בחברה, האישי הלאומי, משהו? האם זה באמת כל מה שיש?

התשובה של ליבי צריכה להגיע באלבום השני, בו הוא צריך להתנתק באופן מוחלט מהחלטוריזם שמאפיין את מרבית הרוק הישראלי ולחקור לעומק את הציבור שמנהל איתו דיאלוג.

מעבר לפינה מחכה לו האמן היחיד שחייב גם הוא תשובות לקהל שראה בו את התקווה הגדולה לחיבור בין לונדון לתל אביב, שיכול דרכו להשיב חלק מהדיווידנד. כבר למעלה מעשור עבר מאז "מלטף ומשקר" ונראה שרק דרך ליבי יוכל עברי לידר להחיות את הברק של שירים כמו "כמה כוכב" או "מלטף ומשקר". החיבור בין שניהם מתבקש לא רק מהביצוע סטייל הקילרז של "תמיד אהבה" ב"כוכב נולד" (כולל הברקת המגאפון), או מ"תני לי אוויר" שכולו עברי לידר של שני האלבומים האחרונים; הוא מתבקש כי אלבום של ליבי בהפקה מוזיקלית והדרכה טקסטואלית של לידר הוא אולי ההזדמנות הקורצת ביותר של הרוק ישראלי לחבר קהלים שהפסיקו לדבר אחד עם השני מרוב אכזבה. "כיסים" הוא לא זעקה לעזרה של אוכלוסיה במצוקה, אלא של ז'אנר מוזיקלי שצריך קפיצת דרך שתעניק לו משמעות. עברי לידר צריך לענות לקריאה הזו.

ליבי, "כיסים" (כחול-לבן אמנים)