כיעור מוכר: כבר לא צריך להיות יפים כדי לככב בריאליטי

אחת הטענות הנפוצות ביותר – כמו גם הצדקניות - כלפי תעשיית הבידור הישראלית הנוכחית, היא שכשרון, התמדה ועומק כבר אינם פרמטרים להצלחה והם קלי משקל לעומת מה שבאמת חשוב - המראה החיצוני. הטענה הזו, כמו רבות אחרות ומשומשות בהן נעזרים כוכבי עבר נטולי רלבנטיות, מזדנבים תאבי פרסום ופובליציסטים רטוריקנים מעייפים, מלווה בדרך כלל בביטויים אוטומטיים-ריקים כמו "כוכבי אינסטנט", "סלבס", "תרבות הרייטינג" ו"פליטי ריאליטי" ומנסה להסביר מדוע לאחרים, שמטענם היחיד הוא לכאורה חזותם, יש קריירה בעוד להם אין.

זהו כמובן קשקוש. בישראל אין טיפת אפליה על בסיס מראה; הלא מוכשרים המכוערים מצליחים לא פחות ואולי אפילו יותר מהלא מוכשרים החתיכים. לא חסרים טאלנטים מאותגרים חזותית מהתיאטרון, הקולנוע המוזיקה והטלוויזיה, אבל למה להעליב? בארצות הברית, למשל, הפוטוגניות היא שיקול גם בבחירת פרשני הספורט, מה שאי אפשר להגיד על אולפן ליגת האלופות, "הראשון בשער" או "יציע העיתונות". דוגמה נוספת היא בדרן מסוים, אחד המצליחים בארץ, שהוא גם מנחה שעשועון ריאליטי, גם משחק בתיאטרון הרפרטוארי, גם מזוהה עם הסיטקום הכי נצפה בתולדות הערוץ השני וגם מוביל קמפיין ענק של חברת ביטוח. קשה לומר שאותו בדרן הגיע לאן שהגיע בזכות תווי הפנים המסותתים שלו, או הקוביות שמעולם לא היו בבטן, גם לא בפעם ההיא שייצג את ישראל באירוויזיון יחד עם חברו החתול בדימוס. אבל, כאמור, למה להזכיר שמות, כשאפשר לתת כדוגמה את התכנית הכי מושמצת בהקשר של משוואת המראה אל מול הכשרון (ומה שבאמת חשוב בארץ - מרפקים וקשרים) זו שאתמול חגגה עוד גמר עתיר רייטינג .

בעונתה השביעית הפכה סופית "כוכב נולד" – דווקא היא - לזו שמפריכה את אותן טענות מגובבות. התכנית הפופולארית ביותר על המסך היא ההוכחה הניצחת שבתעשייה המקומית קיים קשר קלוש בלבד בין מראה חיצוני להצלחה. מנחה אותה אדם עם בעיות משקל וללא קו שיער נראה לעין, השופטים שלה הם אישה בשנות החמישים המתקדמות של חייה שניכר כי סכין ומזרק הפלסטיקאי לא התקרבו אליה, טרנסקסואל עם כתף מצולקת, טיפוס מדובלל שיער, גדל גוף שלבוש כמו מלצר בקזינו, נמוך קומה כעור ועוד גבר יחסית נאה, אולם בוודאי לא בסטנדרטים האמריקאים-בריטיים הקלאסיים. אם משווים את צוות התכנית לזה של המקבילות "אמריקן איידול" ו"אקס פקטור", הסטנדרט לפיו היא מתיישרת, מגלים שבשלב הליהוק, היופי לא שיחק תפקיד. אפילו לא לרגע.

ולא רק השופטים רחוקים מלהיות ראיין סיקרסט. אם בעונות שעברו היו המתחרים הצעירים והמסוקסים אלו שאמורים לאזן את הצד הויזואלי, הגיעה העונה הנוכחית, המאוד הומנית בסימן "קבל את השונה, גם אם הוא מכוער", והראתה שאפשר להחזיק ממוצע של 27 אחוז גם על רקע עור פנים בעייתי, משקל עודף ועיוורון חלקי. מלבד לירן דנינו, שעיניו הבהירות וגון עורו הכהה לא סייעו לו להיכנס אפילו לגמר – ובכלל אפשר לומר שהפיגורה היא לא הצד החזק של שלישיית הפיינליסטים - לא היו נערי פוסטר פוטנציאליים ב"כוכב נולד"; אם כבר היה בהם זיק חינני, התערבה מיד ההפקה – בשם השוויון והפנימיות – ומיגרה אותו בנחישות שהזכירה את הפגזת חיל האוויר המצרי במלחמת ששת הימים. תראו איך לקחו בחורה בת 18 שיכולה בקונסטלציה מסוימת להיות אפילו כוסית – הזוכה רוני דלומי – והפכו אותה לרקדנית בצוות הווי במלון טברייני, שמשלימה הכנסה גם כמגישה בבופה+בינגו של שעות הערב (שיער אסוף בלחץ שהשאיר לה שתי ונטות בדמות קווצות שיער בצדי המצח. גם למיי, אגב, מישהו השאיר מצחיית שיער על המצח).

התקווה הגדולה כרגע היא שגם שאר תוכניות הטלוויזיה ילמדו מ"כוכב נולד" ויידבקו במתודת הכיעור. לא עוד בלונדיניות ב"המירוץ למיליון"! חסל סדר שדי סיליקון ב"הישרדות"! הלאה הבלוריות ב"מפרץ האהבה"! די ליפות ב"היפה והחנון"! מעתה כדאי שהטלוויזיה תפנים את מה שכולנו רואים ברחוב כל היום ותפסיק להחריג את עצמה – אנחנו מדינה של מכוערים, ואנחנו אוהבים את זה.