גוף קפוא, לשון משוחררת

הסרט התיעודי "המלכה חנטרישה" נוגע ברבדים עמוקים של הנפש בעודו מעורר סוגיות הנוגעות בזהות נשית הנרקמת בין עבר והווה, שמרנות ומתירנות. הסרט עוקב אחר שתי נשים ילידות תימן אשר היצירתיות השופעת שלהן פורצת לעיתים מוסכמות חברתיות כובלות; המשוררת ברכה סרי ששירתה מעמידה דימויים מיניים נועזים, המוצאים את ביטויים בשירים כגון, "אני אלת פריון פסוקת רגליים", ו"ידעתי אלף איש", שהובילו לחרם עדתי כלפיה במהלך שנות השמונים, והפזמונאית נעמי עמרני, הכותבת את שירי האהבה ששר הזמר ציון גולן, מבלי שידעה אהבה רומנטית מעולם.

"תחילה חשבתי לעשות סרט על זהות, והרלוונטיות של המסורת והתרבות התימנית בחיים שלי בעידן הנוכחי. כאשר הדור שעלה מתימן עובר מהעולם, מה מתקיים מהמסורת הזאת?" מספרת ישראלה שאער, שזהו סרטה התיעודי הראשון. "אילו גלגולים מנהגים שונים עברו? מה זה אומר עבורי להיות תימנייה מלבד אוכל, שירה וצבע עור?"

שאער מתארת תהליך שעברה עם יצירת הסרט, מהיותה "רק" בת עדה – לאם בישראל. "בהתחלה התמקדתי במספר דמויות בהם של גבר אחד, ורציתי גיבורים מדורות שונים. עם הפיכתי לאם, הסוגיות שהעסיקו אותי השתנו. אירוע משפיע אחד שאני זוכרת במפורש זה אחרי הלידה הבת הבכורה שלי, כל הדודות באו לבקר אותי, ושמתי לב שהייתה שאלה שחזרה על עצמה משיחה בין דודה אחת לשנייה: "האם צעקתי בלידה"? אני לא צעקתי כי הייתי מסוממת מאפידורל, והתגובה לתשובה שלי הייתה "יופי, גם אני לא צעקתי". עצם השאלה ובמיוחד התשובה העסיקה אותי מאוד. מה הבעיה לצעוק כשכל כך כואב? זה היווה בשבילי איזה סימן למופנמות. זה התקשר לי לעניין עם סבתא שלי שהייתי מאוד מחוברת אליה. היו לנו ממש שיחות נפש, וכסטודנטית צעירה לצילום, כל הזמן צילמתי אותה, מבשלת ובוררת אורז. רק בחינות, כשהיא הייתה שרה לא העזתי לצלם אותה, העוצמה והאקסטזה שהיו פורצות ממנה הפחידו אותי מאוד. לשעה אחת היא הייתה הופכת לאדם אחר. היא סיפרה לי שכשהייתי קטנה הייתי פורצת בבכי כשהיא הייתה שרה בחינות, והפחד הזה מאוד הטריד אותי והעסיק אותי. המפגש המקרי עם ברכה סרי ועם ורד מדר - דוקטורנטית מהחוג לפולקלור מהאוניברסיטה העברית שחוקרת קינות נשים - פתאום חיבר לי הכול והאיר לי הרבה נקודות, ואז היה לי ברור שזהו, אין מנוס זה חייב להיות סרט שמתמקד בנשים".

מה הוביל אותך להתמקד בדמויות של ברכה סרי ונעמי עמרני?

"מה שהנחה אותי זה הרצון לעסוק בנשים יוצרות שעוסקות בשירה. נקודת המוצא והבחירה בשירה הייתה כמובן דרך זה שנשים בתימן הביעו את עצמן – את הכאב שלהן והשמחה שלהן דרך שירת הנשים, שהיו שרות לעצמן או בטקסי החינה, שגם אני השתתפתי בהם בשכונה, אף על פי שלא הבנתי את המילים. הן שרו גם תוך כדי עבודות הבית. זו הייתה הדרך שלהן לבטא את עצמן, להעביר מסר מאישה אחת לשנייה. הרבה פעמים הן היו מחברות את המילים במקום, מהרגע להרגע".

האם הסרט מתמקד בשתי יוצרות תימניות כדי לייצר אמירה כוללת על נשים תימניות, או שמדובר בסרט העוסק בנשים באשר הן?

"השאיפה שלי בעשיית הסרט הייתה לייצר אמירה רחבה על נשים בכלל, ולא על נשים תימניות. נכון שהסרט מביא נשים תימניות כי אני תימניה, ויש כאן את ה"מסע שלי",אבל אין הבדל מהותי בעיני כיום בין המכשולים שנשים תימניות חוות למכשולים שנשים שגדלות במערב חוות. הפמיניזם התחיל בארה"ב, דווקא בתרבות המערב, ממצוקה האישית שנשים חשו למרות שאף אחד לא חיתן אותן בגיל 13. הסרט בעצם עוסק בשאלה עד כמה נשים יכולות לבטא את עצמן, בצורה משוחררת פראית כמעט. במובן שברכה סרי מבטאת סוג של נשיות שלא מקבלת על עצמה את התפקיד שהחברה מייעדת לה. הסרט מציג את האופנים בהן הנשים כן מצליחות לבטא את עצמן, ואת המקום שהחברה התירה לנשים לבטא עצב, שמחה וכאב. הוא גם מחדד את המחיר שנשים משלמות על ביטוי עצמי."

מהי התובנה העיקרית שיצאת איתה מהמפגשים עם הנשים שמציג הסרט?

אם במהלך ההיסטוריה נשים לא ממש יכולות לבטא את עצמן עד הסוף, אז בקולנוע ובספרות נשים שתמיד כן הלכו עם עצמן וביטאו את המאווים שלהן תמיד נענשו על זה: או שהן השתגעו או שהן מתו - באין ספור יצירות החל מ"אנה קרנינה", עד "המורה לפסנתר". הנקודה החזקה ביותר שיצאתי איתה בסוף הצילומים מהמפגש עם ברכה כאשר הבנתי שלמרות שבחיי עשיתי דברים מטורפים ביותר, ואני עסוקה בהגשמה עצמית ולא עברתי שום דיכוי באופן ישיר כמו שהנשים בסרט מדברות עליו, הגוף שלי ממש לא משוחרר. הוא קפוא. תובנה מאוד מעיקה, ולכן היה חשוב לי להעביר גם את תחושת המחנק בסרט".