הוריקן קתרין

      בקיץ שבו גברים חסרי כשרון מפוצצים סכומי עתק על סרטי פעולה איומים, דווקא קתרין ביגלו מראה להם איך עושים את זה נכון

      ישי קיצ'לס

      "The Hurt Locker" הוא הקאמבק הגדול והמפואר של קתרין ביגלו – הבמאית הפעלתנית שאחראית על מותחן האקסטרים הקלאסי "נקודת פריצה", ושדי נעלמה אחרי שמותחן הצוללות היקר והכושל שלה "K-19" (בו האריסון פורד וליאם ניסן ניסו לדבר עם מבטא רוסי) טבע בקופות מבלי להותיר זכר.

      החדשות הטובות הן שסרטה החדש – מותחן מלחמתי היפר ריאליסטי ומאוד מלחיץ שעוקב אחר השגרה המבצעית של יחידת מפרקי פצצות בעירק - הוא ללא ספק סרטה הטוב ביותר (וגם אחד מהסרטים האמריקאיים הטובים של השנה). החדשות הרעות הן שנכון לעכשיו אין תוכניות להקרין אותו בארץ (אבל אם אתם ממש רוצים לראות אותו כבר עכשיו, אתם יכולים. קריצה שובבית).

      ביגלו ומרק בול, התסריטאי הטירון שלה (שסיקר את המלחמה בעירק כעיתונאי), מוותרים על עלילה קונבנציונאלית ומציגים בפני הצופים כחצי תריסר אירועים שאליהם מוזעק צוות החבלנים. הצוות מורכב משלושה חיילים, כאשר מפקד הכוח הוא סמל פרוע, פסיכי וחסר פחד שבאופן לא מוסבר די נהנה מהעבודה שלו. לשחקן שמגלם את הסמל קוראים ג'רמי רנר, ובהחלט יש מצב שאחרי התפקיד המורכב והמשכנע שלו כאן הוא יהפוך לכוכב. חוץ ממנו ניתן למצוא כאן גם את אנתוני מאקי ("קלוקרס"), גיא פירס ("ממנטו") ורייף פיינס (שכיכב ב"ימים משונים" - הסרט הביזארי של ביגלו מ-95').

      (תוכן מקודם)

      השפים המובילים בישראל ילמדו אתכם לבשל - אצלכם בבית

      בשיתוף Foody
      לכתבה המלאה

      ניצול מקסימלי של נפיצות

      מהשניה הראשונה של הסרט, פחות או יותר, ביגלו מצליחה לייצר אווירה אינטנסיבית ומורטת עצבים, והיא איננה מרפה עד לכותרות הסיום. בניגוד לרוב סרטי האקשן שנעשים כיום, "The Hurt Locker" נוקט בגישה מינימליסטית ומאופקת, ובניגוד לרוב הסרטים שנעשו עד כה על המערכה בעירק, ביגלו ובול אינם מעוניינים להטיף או לעשות לאף אחד "נו נו נו" עם האצבע. כל מה שמעניין אותם הוא לנצל באופן מקסימלי את הסיטואציות הנפיצות שמאכלסות את התסריט, ולמתוח את הצופים עד כמה שאפשר, תוך כדי שהם מעודדים אותם לשבת על קצה הכיסא וגורמים להם לכסות את העיניים עם הידיים. וזה גם מה שהם עושים.

      סגנון הצילום האינטימי אותו אימצה כאן ביגלו מפליא להעצים את תחושת חוסר הנוחות, כאשר במשך דקות ארוכות של הסרט כל מה שמופיע על המסך הם החבלן והמטען שהוא צריך לנטרל. בתוך כך, באופן טבעי והדרגתי, הטירוף שבשגרה היומיומית עמה מתמודדים החיילים נחשף במלוא זוועתו. וגם ההשפעה של השגרה הנוראית הזאת עליהם מתבהרת אט אט.

      לזכותה של ביגלו ייאמר שהיא לא מאבדת קשר עין עם הדמויות האנושיות שמתרוצצות לה בין הפיצוצים. איכפת לה מהגיבורים שלה, והיא רוצה שגם לצופים יהיה איכפת מהם. אך אין בכך לומר שהיא מפשטת אותם או מזלזלת בעולם הפנימי העשיר והמתוסבך שלהם. אם כבר, ההפך הוא הנכון. שכן הסרט לא מנסה להציע לדמויות האלה פתרונות מלאכותיים, לרפא אותן או לתמצת אותן לקלישאה. הוא פשוט מתלווה אליהן למשך כמה שבועות, ומציג את הממצאים.

      המלחמה ממכרת

      בדומה ל"נקודת פריצה", גם "The Hurt Locker" הוא סרט על גברים שמכורים לאדרנלין ("המלחמה היא סם", קובע ציטוט שמופיע על המסך בתחילתו), ובהחלט ניתן לקטלג את הדמות הראשית המצוינת שלו לצד דמותו של כריסטופר ווקן ב"צייד הצבאים" ו/או דמותו של רוברט דובאל ב"אפוקליפסה עכשיו". אבל הגדולה של הסרט הזה היא ככל הנראה היכולת שלו להמחיש עד כמה קל לטיפוסים מזן מסוים להתמכר לריגושים הנוראיים האלה, ועד כמה קל להם ללכת לאיבוד בתוך מציאות הזויה שמציעה כמות לא נגמרת של ריגושים מהסוג הזה. במובן הזה, "The Hurt Locker" נבדל לחלוטין מרוב סרטי המלחמה הלא סאטיריים שראיתי. אם כי הגישה והדמויות שלו קצת מזכירות את "השליח" – דרמת המלחמה הצנועה והמצוינת של אורן מוברמן, שהוקרנה בפסטיבל ירושלים האחרון.

      יש סוג של צדק פואטי שבקיץ שבו במאים וולגרים וחסרי כשרון ממשי, דוגמת מק ג'י, מייקל ביי וסטיבן סומרס, התחרו ביניהם מי יכול לפוצץ יותר דברים בפחות זמן, דווקא ביגלו – שהסתפקה בפחות מעשירית מהתקציב שלהם - באה ומראה להם כיצד עושים את זה נכון. ובניגוד לסרטים הטיפשיים והחד פעמיים שלהם, את הסרט שלה יזכרו ויראו גם שנה מהיום, וגם עשר שנים מהיום. אין מה להגיד. טוב שחזרה.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully