לוקחים את זה לאט

בין פאנקנשטיין לחמישייה של פקיטו דה ריברה עומד כל הסיפור של פסטיבל ג'אז בים האדום ה-23. בין הרכב הFאנק שצבר תאוצה בהופעות לאחד המוזיקאים החשובים בתחום נמצא גם המבחן שאבישי כהן הציב לעצמו בהרכיבו את תוכניית הפסטיבל והוא להפוך את פסטיבל הג'אז ליותר פסטיבל מאשר ג'אז.

הבעיה היא שמלכתחילה, הבסיס התיאורטי של המבחן קרס – פאנקנשטיין מנגנים בהחלט מוזיקה מנענעת, אבל קשה לומר שיש משהו צעיר בלהקה שמחליטה להקדיש חלק לא קטן מההופעה שלה לקלאסיקות מוטאון. המחווה שהם מציעים לסול ולFאנק מייגעת לא פעם ולא פעמיים במהלך הסט, בדיוק כפי שקרה באלבום הכפול והגדוש שלהם שסיכם הופעות יום שישי בבארבי בתל אביב שהפכו לFאנק. המחויבות העמוקה מדי לנוסטלגיה מודגמת היטב על ידי אלרן דקל, פרפורמר טוב עם כישרון גדול, שלא באמת חייב להתלבש כמו ג'יימס בראון ולדבר במבטא של תיאטרון אפולו כדי להביא את החום אל הקהל.

לעומת זאת, הנוכחות של קותימן על כלי ההקשה סימנה כיוון נכון להרכב לקראת האלבום החדש שלו, כיוון מרענן שגורר אותם למחוזות החדשים יותר של סול ואר אנ' בי. לא סתם הרגע הטוב ביותר במופע היה כשקרולינה עלתה לבמה וביצעה את "Music Is Ruling My World" עם חיתוך מושלם של הפזמון, כשחטיבת כלי הנשיפה והקלידים של אלון פרימן המיסה את הקהל בדיוק בזמן. חבל שההופעה הסתיימה בעוד מחווה ריקה למייקל ג'קסון, רק כדי להשלים סריה של קאברים בעייתיים, הטובים שבהם לפור טופס וסטיבי וונדר, במקום להתמקד בחיות והחיוניות של הז'אנר בשנת 2009.

פקיטו דה ריברה היה אמור להיות החוט המבוגר שמקשר בין פאנקנשטיין לתפוחים בארנה של נמל אילת, אלא שלנשפן הקובני היו תוכניות אחרות. בחולצה פרחונית שכבר הרימה את האווירה, הוא פתח בסשן ריקודים שהיו מרשימים לא פחות מהנגינה שלו לצלילי בוסה נובה וטנגו. בנוסף, כמו חלוץ רחבה אמיתי, דה ריברה נותן ללהקה המצוינת שלו (המתופף מארק ווקר אינו קשר באמת לחוקי הטבע) לטוות את הקשרים המורכבים של המנגינה ורק לאחר מכן נכנס לתוך קטעי השיא של השירים. בחלק אחר של המופע, דה ריברה אירח את הפסנתרן אלון יבנאי ואלתר עמו דקות ארוכות נטולות נפילה או חיכוך אופייני לאימפרוביזציה. בין השירים, הוא בעיקר סיפר בדיחות.

אז אם דה ריברה הוא הצעיר ופאנקנשטיין הם המבוגרים, מה בעצם יכול כהן לעשות כדי למנוע מצב שבו שני אמנים מופיעים באותו המקום, באחד הוא מלא בחציו (פאנקנשטיין) ובשני הוא מלא לגמרי )דה ריברה)? כלומר אם גם הקהל מצביע ברגליים לכיוון אותו מסמל לכאורה דה ריברה, האם באמת לפסטיבל הג'אז יש סיכוי להשתנות?
התשובה היא שכן. בשנתו ה- 23 ראוי שפסטיבל הג'אז יסתכל במראה, לפחות זו שכהן ניסה להציב בפניו. אם בשנה זו הוא צפה ולא בהכרח ידע כיצד להתמודד עם המשתקף ממנה, בשנה הבאה, עם עריכה מנוסה יותר של ההרכבים ה"צעירים" וגיאוגרפיה שונה (למשל, מיקום קבוע של להקות ישראליות בלוקיישן קטן יותר), לפסטיבל הג'אז יש סיכוי לשחזר הישג כמו ההופעה של מארינה מקסימיליאן בלומין בעוד ועוד מקומות, שיביאו איתו קהל צעיר יותר שמבין שהפסטיבל לא פחות חשוב מהג'אז.