פרק ראשון: "אניגמה"

סילון סמיך של אש ועשן פרץ בשצף מזנבו של הטיל המגושם.
המנוע האדיר שאג בזעף שעה שתערובת של חמצן נוזלי ניצתה בתאי הבערה. כשהגיע דחף המנוע ל 25 טון, נרעד הטיל והתרומם אט מכן השילוח; הוא נסק מעלה מעלה, מעבר לצמרות עצי המחט התמירים, היישר אל השמים הנמוכים שצבעם כעופרת. לאחר ארבע שניות של נסיקה אנכית, הטה הטיל בן 13 הטונות את חרטומו ובהדרגה עבר לטיסה אופקית. בתוך חמישים שניות התייצב בזווית של 49 מעלות וחלף מעל החוליות שלאורך החוף. לא עבר רגע וכבר ריחף הרחק מעל לגלים העכורים של הים הבלטי.

שני גברים ניצבו על החוף השומם ועקבו אחר טיסת הטיל במשקפות משוכללות. הגבוה שבהם נראה כתוצר ?הגזע הארי הטהור?, כפי שצויר בכרוזי התעמולה של ד?ר אלפרד רוזנברג, השר הפנטי בממשלת היטלר. הוא היה צעיר, בהיר ש?ער, ופניו הנאים מוארים בזוג עיניים כחולות וחיוך שופע ביטחון עצמי. הוא לבש מקטורן טוויד, סוודר לבן ומכנסיים מצמר משובח. אולם הופעתו הגנדרנית היתה מטעה; שכן הצעיר בן השלושים ושתיים היה ילד הפלא של גרמניה והטוב במדעני הטילים שלה - ד?ר ורנר פון בראון, המוח הגאוני שבראש בסיס המחקר והפיתוח בפ?ינ?מו?נ?ד?ה.

חזותו של הגבר השני היתה היפוכו הגמור של פון בראון. הוא היה קטן, מכוער וצר כתפיים, עטוי מדי גנרל בצבא הגרמני. היה זה המאיור גנרל וולטר דורנברגר, הקצין הממונה על מכון הטילים בפינמונדה.

שני הגברים עקבו אחרי טיסת הטיל בפליאה ובהתרגשות. פון בראון היה משגר טילים מנעוריו, כאשר חמק מבית אביו, הברון מגנוס פון בראון, והצטרף ל?פריין פור ראומשיפרט?, אגודת החובבים שירו טילים פרימיטיביים ממשטח עזוב בפרברי ברלין. מאז, במרוצת השנים בנה פון בראון טילים מתוחכמים יותר ויותר, אך לא יכול לעצור את ההתרגשות שאחזה בו בכל פעם שאחד מיצירי מוחו שאג בזעף, ירק אש ועשן, ונסק אל על. והיום היתה זו פנינת הכתר - הטיל החדיש והגדול ביותר שבנה, טיל שעתיד היה להפוך לנשקו הקטלני ביותר של הרייך השלישי: ?וי 2?.
הגנרל דורנברגר השתלהב אף הוא ופלט קריאות השתאות. קריאות הידד בקעו גם מהקרחות הפזורות ביער האורנים הסבוך; מאות מדענים, מהנדסים וטכנאים יצאו לשם ממעבדותיהם ומוסכיהם המוסווים כדי להתבונן בטיסת וי 2.

אולם לא כל עובדי פינמונדה היו שותפים לשמחת הבוקר. בחדר הבקרה התת קרקעי הסתופפו כמה גברים בחלוקים לבנים סביב שורה של משדרי רדיו ומתקני הנחיה משוכללים. הבעת פניהם המודאגת העידה ברורות שמשהו אינו כשורה.

?הוא הפסיק להגיב, לכל הרוחות!? נהם מהנדס לבן ש?ער וטילטל בקדחתנות את מתגי הבקרה מרחוק. ?הוא יצא משליטה!?
?איזה מין ג?ירוסקופ התקנתם בטיל, וולפגאנג?? שאל קולונל אס.אס.? שעמד והתבונן במדענים מן הצד.

?זו לא שאלה של ג?ירוסקופים?, השיב המדען בנימת בוז. ?הטיל נושא את מערכת הבקרה מרחוק של הקליע ואסרפאל. זו טיסת ניסוי?.

?מוטב שתמצא פתרון - ומהר?, אמר הקולונל בקור מופגן. ?אם יקרה משהו, ברלין עלולה להסיק מסקנות?.
האיום המוסווה בדבריו התקבל בדומיה. הכל ידעו מה משמעותו. מאז נטל לידיו הרייכספיהרר אס.אס. היינריך הימלר, ראש המשטרה החשאית, את הפיקוח על פינמונדה, חדר הפחד לכל מעבדה בבסיס.

אבל גם הפחד לא יכול למנוע את האסון המתקרב.
הטיל וי 2 נעלם בתוך העננים. הוא המשיך בטיסתו צפונה מעל הים הבלטי, חלף מעל האי הזערורי גרייפסוולדר וחצה את קו החוף המשונן, במרחק של 290 קילומטרים מן הבסיס. עשר דקות לאחר המראתו, צלל והתרסק בביצות קלמר, בשוודיה הנייטרלית.

באותו ערב דיווח רועה זקן, אולף גרהרדסון, לשוטר היחיד בכפר הופמנטורפ כי ?נפל כוכב? ממש בתוך עדר הכבשים שלו.
ספקנותו של השוטר נמוגה חיש מהר, כאשר שלף אולף הזקן מתוך תרמילו גוש מעוות של מתכת מפוחמת. הוא קפץ ועלה על אופניו החלודים ודהר מרחק שלושים קילומטרים לעיר המחוז וקסיה, להזעיק את השלטונות.

למחרת בבוקר הקיפו יחידות מיוחדות של משטרה וצבא את הביצות. חיל ההנדסה הצליח למשות את רוב חלקי הטיל, אשר התפרק למרכיביו בעת נפילתו. לא היה כל ספק בדבר מוצאו של הכלי המוזר: הכתובות והקיצורים, בשפה הגרמנית, על הסנפירים והחרטום דיברו בעד עצמם.

לפנות ערב הוזמן שגריר גרמניה בשטוקהולם למשרד החוץ. שר החוץ עצמו השמיע באוזניו מחאה חריפה, שגינתה את ?ההפרה הגסה של הנייטרליות של שוודיה? ותבעה ?הבהרות מיידיות? מממשלת הרייך. המברק הבהול ששיגר השגריר הגיע לברלין כעבור שעתיים.

יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ של הרייך ורעו משכבר הימים של היטלר, קרא את המברק בשימת לב. לאחר היסוס קל, שלח את ידו אל הטלפון האדום, שקישר אותו ישירות עם ?מרבץ הזאב?, מוצב הפיקוד הקדמי של היטלר בראסטנבורג, בפרוסיה המזרחית.
צלצולו הצורם של הטלפון, מאחת הפינות באולם המפות הרחב ספון העץ, הפסיק את הדיון בין היטלר ובין כמה מן המצביאים הבכירים של הרייך. הדברים נסבו על הפלישה הצפויה של בנות הברית לצרפת, שלדעת היטלר נועדה לראשית הקיץ. הלילה נראה היטלר זקן ועייף מתמיד, והאזין בסבר חמור לדיווחי הגנרלים. הוא רכן מעל לשולחן המפות הארוך, עיניו הקודרות נעוצות במפה של החוף האטלנטי, שעה שהפילדמרשל גרד פון רונשטדט, המפקד העליון של החזית המערבית, תיאר את ?החומה האטלנטית המבוצרת?. מעברו השני של השולחן עמדה קבוצה קטנה של קצינים: הפילדמרשל וילהלם קייטל, ראש הפיקוד העליון של הצבא; האדמירל קארל דניץ, מפקד הצי; והפילדמרשל ארווין רומל, שזה עתה הגיע מצרפת. שני קצינים עמדו נבדלים מהחבורה, מבוצרים בשריון של ריחוק והסתייגות: האדמירל וילהלם קנאריס, ראש ה?א?בוו?הר?, חיל המודיעין הצבאי; והרייכספיהרר אס.אס. היינריך הימלר, דמות קפואה במדי אס.אס. שחורים מעוטרים בסמלי הגולגולת והעצמות המצולבות. בעברו השני של האולם עסקו הגנרל אלפרד יודל, ראש אגף המבצעים, והקולונל רודולף פון בק, אחד מעוזריו של קנאריס, בהכנת מסמכים וצילומי אוויר לקראת השלב הבא של הדיון.

יודל השיב לצלצול הטלפון והקשיב בדממה לקולו העצבני קימעה של ריבנטרופ. אחר כך ניגש על בהונותיו אל שולחן המפות, רכן מעל כתפו של היטלר ולחש משפטים אחדים באוזניו.
חיוורון מוות פשט על פניו של היטלר. להבות מוזרות נדלקו בעיניו. שניות אחדות עמד בלא ניע ואחר כך, בדחף פתאום, הנחית את אגרופיו הקמוצים על השולחן.

?זוהי בגידה!? צעק בקול גבוה, ופניו מתעוותים בזעם. ?בגידה!? חזר וצווח, ?חבלה!? ועם כל מלה חזר והלם באגרופו על השולחן. ?וי 2 שלי! נשק הנקמה שלי!?

הוא התהלך סביב השולחן ונעץ מבטו בפניהם המופתעים של הגנרלים. ?עם הטיל הזה עמדתי לעצור את הפלישה. עמדתי להפוך את חופי צרפת למלכודת מוות לצ?רצ?יל והכנופיה היהודית שלו. עמדתי לירות בהם מאות טילים. עמדתי להרוס את לונדון!? הוא השתתק לשניה. פניו נתכסו זיעה. ?אך מה עכשיו?? קולו הרעיד. ?עכשיו הנשק המופלא שלי, הסודי והיקר ביותר נמצא בידי השוודים. מחר הוא יהיה בידיו של צ?רצ?יל!?

?מי עשה את זה?? הוא פנה ליודל, שעמד מאובן בפינה. ?מי הבוגד שירה את הטיל לשוודיה? אני רוצה אותו כאן, יודל, מיד! אני רוצה שיעמוד למשפט צבאי. אני אתלה אותו!?
הימלר אמר בקול קר ואדיש: ?האיש הוא הגנרל דורנברגר, מיין פיהרר. נביא אותו לכאן מיד. אילו קיבלתי את הפיקוח על פינמונדה בשלב מוקדם יותר, אני בטוח שדבר כזה לא היה קורה?.
?דורנברגר, דורנברגר?, חזר היטלר על השם, ?הבא אותו, יודל, מיד!" הוא סבב על עקביו ויצא מהאולם. יודל החל לומר משהו, אחר כך משך בכתפיו בחוסר אונים וחזר אל הטלפון.
?זה סופו של וולטר?, לחש רומל לפון רונשטדט.

אולם המאורעות התפתחו בדרך שונה לחלוטין.
בשעת לילה מאוחרת הוזמנו הקצינים לדירתו הפרטית של היטלר, באגף המערבי של הבנין. היטלר ישב בכורסתו האהובה ובעיניו אותו מבט מעורפל המוכר היטב למקורביו. הוא הקביל את אנשי הצבא במנוד ראש, ושב ושקע בהרהוריו. הקצינים תפסו את מקומותיהם. שעה ארוכה חלפה עד שהחל לדבר, בקול נמוך, כאילו היה מדבר לעצמו. זה היה הרגלו - לנהל מונולוגים אינסופיים בכסאו, עד שנרדם.

?ריבנטרופ טילפן אלי שוב?, אמר. ?השוודים רוצים שנתנצל על שהפרנו את הנייטרליות שלהם. הם רוצים שאני אתנצל?. קולו גבר. ?הם רוצים שהפיהרר של הרייך יתנצל לפניהם! לפני אותם פחדנים בוגדניים, שאפילו לא העזו להשתתף במלחמה! שטוקהולם שורצת מרגלים בריטים - והם רוצים שאני אתנצל! בכל בוקר אני שומע שעוד טרוריסט דני ברח ללונדון דרך שוודיה - ועלי עוד להתנצל. עלינו ללמד אותם מה פירוש העלבונות האלה לגרמניה. ואני אומר: לא תהיה שום התנצלות!?
?אבל, מיין פיהרר?, התערב קייטל ביראה. ?אם נתנצל, אולי נקבל את הטיל בחזרה?.

?שטויות?, השיב היטלר. ?אין לזה שום חשיבות. גרמניה חזקה למדי גם בלי הטיל הזה?. לפתע פשט חיוך על פניו. ?במחשבה שניה - זה טוב מאוד, בסופו של דבר. הטיל נפל בשוודיה. טוב שהשוודים יבינו מה עלולה ההתגרות ברייך להביא עליהם. טוב שיראו שהנייטרליות שלהם לא תוכל להגן עליהם מפני. שירעדו קצת. בפעם הבאה הטילים שלנו עלולים ליפול לא בקלמר, כי אם בשטוקהולם, על ארמון המלך עצמו. כן. זה מה ששגרירנו צריך לומר להם - על ארמון המלך!? נימה של ניצחון ריצדה בקולו.
?מה לגבי דורנברגר?? שאל יודל באי נוחות. ?הוא טס לכאן מחר במטוס מיוחד?.

הפיהרר הביט בו באדישות. ?שלח אותו בחזרה?, אמר. ?אינני צריך אותו?. קולו נמוג והוא עצם את עיניו, ובכך שם קץ לשיחה.
בפינת החדר, הרחק מטווח השמיעה של הפיהרר, רכן הקולונל פון בק אל האדמירל קנאריס ולחש: ?האיש הזה מטורף?.

אט אט הפנה קנאריס את ראשו והביט בקולונל. שריר לא זע בפנים השועליים, הערמומיים. כך חלפו שניות ארוכות, ופון בק כבר החל להצטער על הערתו הבלתי זהירה, שמא תעלה לו בחייו.
ואז דיבר קנאריס. ?כן?, אמר בשקט לפון בק. ?האיש הזה מטורף?.

השגריר הבריטי בשטוקהולם, שהיה בדרכו לפגישה דחופה, נתקל בשגריר גרמניה על גרם המדרגות המפואר של משרד החוץ. שני הדיפלומטים באו במבוכה, נרתעו והפנו מבטיהם זה מזה. בעודו עולה במדרגות הבין השגריר הבריטי שעמיתו הגרמני יצא זה עתה ממשרדו של האיש שאליו מיועדות פניו: שר החוץ.

ברגע שנסגרה מאחוריו דלת לשכתו של הש?ר, חש השגריר שמשהו אינו כשורה. שר החוץ נראה נרעש, כתמים אדומים של כעס ניכרו על לחייו, ובעיניו עמד מבט של תסכול. רעד קל חלף בקולו כאשר הזמין את אורחו לשבת. השגריר תהה מה עשה עמיתו הגרמני כדי להוציא את השוודי הנינוח ונעים ההליכות משיווי משקלו. אולי היה זה אותו ענין עצמו שגרם לו לבקש פגישה דחופה עם השר: תקרית וי 2.

השגריר ניגש ישר לענין. ?לממשלת הוד מלכותו נודע ממקורות מהימנים?, אמר, ?שטיל גרמני נפל על אדמת שוודיה?. הוא השתתק לרגע. ?אנחנו במלחמה עם גרמניה, ואין ספק שהטיל נועד לנו. לפיכך הוא שייך לנו ואנחנו מבקשים לקבל אותו לידנו במצב שבו נתגלה?. השגריר הציג את דבריו בנימה תקיפה, אך בלבו פנימה ידע שאין שום סיכוי שהשוודים ייענו לבקשה: שוודיה היתה מדינה נייטרלית, ולא תעז להתגרות בגרמניה ולהסגיר את הטיל לידי אויביה.

למרבה הפתעתו, לא ניסה שר החוץ לדחות את טיעוניו. ?האם תואיל לסלוח לי לרגע?? אמר בשקט. ?עלי לטלפן בדחיפות. אנא, שב במקומך, אטלפן מחדר המזכירות?.

הוא חזר כעבור חמש דקות. פניו נראו רגועים יותר ונימה של שביעות רצון נשמעה בקולו כאשר אמר לבריטי הנדהם: ?זה עתה דיברתי עם ראש הממשלה, אשר התייעץ עם המלך גוסטב. לא תהיה לנו התנגדות שממשלת בריטניה תקבל לידיה את הטיל, בתנאי שהדבר ייעשה בדיסקרטיות. אנחנו נמסור לכם את הטיל על אדמה שוודית, ועליכם יהיה לדאוג להובלתו לארצכם. עוזרי יטלפן למשרדך אחרי הצהריים, כדי לתאם אתך את המועד והמקום של מסירת הטיל?.

כעבור 36 שעות, מעט לפני חצות, נחת על מסלול נטוש מדרום לשטוקהולם מטוס דקוטה, נטול סימני זיהוי. הוא הוטס בידי ג?ימי ברדפורד, טייס אמריקני שהתמחה במשימות בלתי שגרתיות. משאית אזרחית הגיחה מן החשיכה, וכמה אנשים החלו להעמיס על המטוס ארגזים כבדים וחבילות קטנות יותר עטופות באברזין. חצי שעה בלבד לאחר נחיתתו, חזר המטוס והמריא. כדי לחמוק מריכוזי סוללות הנ.מ. הגרמניות, ניווט ברדפורד את המטוס בדרך עקיפה מעל לנורבגיה.

בעיצומה של סופת רעמים וגשם שוטף נחת הדקוטה בקיסטון, שדה תעופה קטן בפרברי לונדון.

כעבור יממה, בשעת לילה מאוחרת, התכנסה חבורה של קצינים בכירים ואזרחים במוסך ענק סמוך למסלול העיקרי של קיסטון. על המוסך שמרה יחידת צנחנים מיוחדת. החיילים הכירו מיד בקרב האורחים את דמותו המסורבלת של ראש הממשלה, וינסטון צ?רצ?יל; את הכומתה השחורה המפורסמת, המעוטרת בשני סמלים, של הפילדמרשל מונטגומרי; ואת החיוך הנצחי של הגנרל דווייט ד. אייזנהאור, המפקד העליון של כוחות בנות הברית באירופה.

אורחי הלילה טיפסו במדרגות לולייניות והגיחו אל משטח קטן, שנשקף אל אולמו המרכזי של המוסך. המוסך פונה מכל הציוד המיותר שהיה בו, וזרקורים רבי עוצמה הטילו אלומות אור מסנוור על גוף ענק, אימתני, שסביבו התרוצצה קבוצת טכנאים. הם עסקו בהרכבת החרטום הכבד על הגוף הגלילי.

?זהו, אם כן, וי 2?, רטן צ?רצ?יל. הוא בא לכאן היישר מארוחה רשמית ולבש חליפת ערב ועניבת פרפר. הוא הוריד את משקפיו לקצה אפו ורכן מעבר למעקה, כדי להתבונן יותר מקרוב בנשקו הקטלני של היטלר.

?האות ?וי? מסמלת משהו?? שאל אייזנהאור בשלווה.
וי. ר. ג?ונס, יועצו המדעי של ראש הממשלה, נפנה להשיב לו. ?איננו בטוחים, אך מקור גרמני טוען כי ?וי? היא ראש התיבה הראשונה של ?ו?רג?לטו?נג?, שפירושה נקמה?.

?ואכן תהיה זו נקמה נוראה, אם ניתן לטילים האלה לעבור מעל התעלה?, אמר צ?רצ?יל בלהט. ?עלינו למצוא בכל מחיר היכן יוצבו מתקנים שטניים אלה, ולפוצץ אותם בכל מה שברשותנו. ויש לעשות הכל כדי לבצע את הפלישה לצרפת בטרם יספיק האדון היטלר לייצר עוד טילים כאלה?.

רב סרן צעיר, ורוד לחיים, השתעל בשקט מאחורי גבו של ראש הממשלה. צ?רצ?יל פנה לאחור. הקצין דיבר בלחש. ?ראש אגף המודיעין הצבאי מבקש לראותך, אדוני. הוא אומר שהעניין דחוף?.
צ?רצ?יל הניד בראשו ושלף סיגר מכיס מקטורנו. ?סלחו לי, רבותי?, אמר.

הוא ירד במדרגות החלודות והלך בעקבות הקצין למרכז המוסך. בקרבת הגוף המפלצתי של וי 2 עמד הגנרל בודלי. בלי אומר הושיט לצ?רצ?יל טופס ורוד של מברק. צ?רצ?יל עיין במסמך ופניו הרצינו.

?זה חמור מאוד?, אמר. הוא נשמע מודאג. ?זה עלול להפוך את הפלישה למפלה הנוראה ביותר של המלחמה?.
ראש אגף המודיעין הנהן בראשו בחומרה. ?אני חושב שיש פתרון, אדוני. אתה זוכר את התכנית שהבאתי לפניך בדצמבר?"
צ?רצ?יל הביט בו בפנים נטולי הבעה. ?ויש לך האיש לכך??
?אני חושב שכן, אדוני?.
צ?רצ?יל התבונן ארוכות בטיל הגרמני. ?כלי שטני?, חזר ואמר. אחר כך נתן בבודלי אותו מבט חתום. לפתע, מבלי לומר דבר, פנה לאחור ויצא את המוסך.
צל קל של חיוך חלף על שפתיו של הגנרל בודלי. הוא ניגש לטלפון החירום שבפינה הרחוקה של המוסך וביקש את הגנרל מקאליסטר, ראש מינהל המבצעים המיוחדים.
?כרגע נפגשתי אתו?, אמר בשקט לתוך השפופרת. ?אני חושב שיש לנו אור ירוק. מחר, אם כן, בסדר??

18 במרס, 1944

באפרורית הראשונה של שחר יצאה מכונית ?בנטלי? שחורה מתחומי לונדון והחלה במסע ארוך בדרכים שטופות הגשם של דרום מערב אנגליה. הבחור גבה הקומה ורחב הכתפיים שנהג בה נראה אומלל בתלבושת השחורה של נהג אזרחי. במושב האחורי ישבו שני גברים בבגדים אזרחיים. אך ספק אם יכלה תלבושתם לטשטש את זהותם האמיתית. גביהם הזקופים, ביטחונם העצמי השליו והברק הנוקשה והתקיף בעיניהם לא הותירו מקום לטעות: אלה אנשים הרגילים לפקד. אך מכל שאר הבחינות היו הגנרל בודלי והגנרל מקאליסטר שונים זה מזה תכלית השינוי.

מקאליסטר היה איש גדול וכבד גוף. היה לו חזה רחב, גפיים מגושמות, פנים רחבים ואף בש?רני. כרסו העבה, שהוסתרה רק במקצתה מתחת לחליפתו הכחולה הגזורה היטב, הסגירה את חולשתו למזון משובח; הנקודות האדומות הזרועות על לחייו התפוחות גילו את חיבתו לטיפה המרה. אולם גילויים חיצוניים אלה של תשוקותיו לא יכלו לגרוע משפע העוצמה והאומץ שקרנו ממנו. לא בכדי מונה הרולד מקאליסטר לראש מינהל המבצעים המיוחדים, ארגון הרפאים שהקים צ?רצ?יל בשנת 1940 לאחר שנפלו צרפת ובלגיה לידי היטלר.

ראש הממשלה, שזה עתה החל בתפקידו, קרא אז לרמטכ?ל הבריטי והורה לו לשלוח אליו ?את הקצין הנועז ביותר בממלכה המאוחדת?. למחרת בבוקר התייצב הרולד מקאליסטר בן החמישים במשרד ראש הממשלה, ברחוב דאונינג 10 בלונדון.
צ?רצ?יל הביט ארוכות בגנרל רחב הממדים ועילעל בתיקו, שמנה מבצעים בלתי שגרתיים לרוב שבוצעו במשך שלושים השנים האחרונות בהודו סין ובחבש.

?היטלר שולט באירופה, מקאליסטר?, אמר ראש הממשלה בחומרה. אחר כך הוסיף משפט שיחקק בתולדות אנגליה: ?העלה את אירופה באש!?

מקאליסטר לא איכזב. הוא הקים את מינהל המבצעים המיוחדים, בנה רשתות מחתרת ברחבי אירופה הכבושה, והצניח מאות לוחמים נועזים מעבר לקווי האויב, בשליחויות של הרס וחבלה. מרבית אנשיו של מקאליסטר מצאו את מותם במרתפי הגסטאפו; אבל מספר הולך וגובר של בריטים, צרפתים, פולנים, הולנדים, נורבגים, יוונים ואף גרמנים שוחרי חירות מצאו דרכם למרכזי האימונים של מינהל המבצעים המיוחדים, והתנדבו לפעולות ומשימות התאבדות באירופה. מקאליסטר עצמו, תוך התעלמות מהפקודות המפורשות של מפקדיו, צנח פעמיים בצרפת הכבושה: בפעם הראשונה - כדי לתאם את מבצעי ההסחה של המחתרת, ערב הפלישה הכושלת לדיאפ, באוגוסט 1942; ובפעם השניה - כדי להיוועד עם גנרל צרפתי, מנהיג של קבוצת קצינים צרפתים בכירים אשר התכוונו להצטרף למחתרת. אולם פגישה מכרעת זו לא היתה אלא מלכודת, שנטמנה בידי היינריך הימלר. מרבית עוזריו של מקאליסטר נשבו ליד בורדו, וגורלם לא נודע. הוא עצמו הצליח להימלט, דרך ספרד ופורטוגל, וחזר למשרדו ברחוב בייקר בלונדון, פצוע קשה בירכו וצולע לכל שארית חייו.

במזג האוויר הלח בבוקר זה של שלהי החורף הציק לו הכאב ברגלו מאוד, אך דבר לא ניכר בפניו החזקים והשלווים, שעה שעישן בנחת את מקטרתו במושב האחורי של הבנטלי, למורת רוחו הגלויה של ידידו, הגנרל בריאן בודלי.

בהשוואה למקאליסטר, נראה בודלי כמעט סגפן. הוא היה רזה מאוד, כתפיו צרות, ידיו ורגליו ארוכות וגרומות. פניו היו חיוורים, לסתו התחתונה מזדקרת בתקיפות וש?פתיו הדקות קמוצות. את מצחו הגלוי הכתיר שער לבן כשלג מסורק בקפידה. לבן ומטופח היה גם ש?פמו הדק. אך הדבר המרשים ביותר בפנים הללו היו העיניים: גדולות וצלולות וכחולות, ונוצצות בבוהק עז של חריפות ועורמה. להבות אלה, קרות ומקפיאות, היו ההשתקפות היחידה של המוח שהסתתר מאחוריהן. אמנם, בריאן בודלי היה איש מסתורין מובהק: חתום, שומר סוד, מסתיר את מטרותיו, עסוק תמיד בבניית רובד על גבי רובד של כיסויים מתוחכמים, כדי לסוכך על עצמו ולהגן על הזרועות הארוכות והפגיעות של ארגונו החשאי.

התמכרות יתירה זו לסודיות והסוואה השתלמה לבודלי עד מאוד. בודדים מבין מנהיגיה הצבאיים של אנגליה ידעו את הסיפור האמיתי על דרכו בשירותים החשאיים, מאז אותו יום בשנת 1904 כאשר נבלע, בהיותו בן עשרים, בעולם הצללים של הריגול. במטה הכללי רווחו שמועות ורכילות, שהאמת והדמיון עשו בהן בערבוביה. לפי גירסה אחת היתה אימו גרמניה, הוא דיבר את ש?פתה ברהיטות, ובמשך מרבית ימי מלחמת העולם הראשונה היה הסוכן הבריטי הבכיר בברלין - בכיסוי של קצין קשר זוטר במטה הקיסרי הגרמני - והשיג תוצאות מרשימות. גירסה אחרת טענה שאת ימי המלחמה עשה באיסטנבול, מתחזה למומחה רכבות גרמני, ודיווחיו המצוינים על תכניות החירום של הצבא התורכי איפשרו ללורנס איש ערב לחולל בהצלחה את המרד הערבי המפורסם. סיפורים אחרים גרסו שהוא פעל בברה?מ המהפכנית בשנות העשרים המוקדמות, ביפן בימי הפלישה למנצ?וריה, בלגיון ?קונדור? הגרמני במלחמת האזרחים בספרד. בודלי לא ניסה מעודו להכחיש אף לא אחת מגירסות אלה, והיו בין עמיתיו שאף חשדו בו שהוא עצמו הפיצן, במסגרת מאמציו הבלתי פוסקים לעטות על עצמו צעיף ועוד צעיף של מסתורין.

מאז מונה לראש המודיעין הצבאי, ב 1941, נועד תמיד עם ראש הממשלה לבדו, מתעלם בעקשנות מצינורות הפיקוד המקובלים. שמועה עקשנית טענה כי יחסיו המיוחדים עם צ?רצ?יל החלו לפני עשרים שנה; הוא חיפש לעצמו משענת פוליטית איתנה, פנה לווינסטון צ?רצ?יל והפך למודיע העיקרי שלו בשירותים החשאיים. השניים קיימו מגע קרוב במשך שנים, מבלי שיהפכו לידידים. בודלי לא היה מסוג האנשים המסוגלים להתיידד עם מישהו. אבל הוא היה מבריק, פיקח וערמומי כשד, ועיניו החודרות הפיקו סמכות טבעית ללא עוררין. עמיתיו הקצינים רחשו לו הוקרה רבה. מעטים העזו לפקפק בכוח שיפוטו.

מקאליסטר קיבל את מרותו העליונה של בודלי כדבר מובן מאליו. מבין השניים היה בודלי המוח, ומקאליסטר הזרוע. בודלי היה בעל דמיון מזהיר, בלתי שגרתי; מקאליסטר היה לוחם קומנדו נועז שלא יירתע נוכח סכנה. יחד היו צוות טוב, וביצעו מבצעים נועזים רבים מתוך הרמוניה שלמה.

אולם אף לא אחד ממבצעים אלה לא יכול להשתוות עם התכנית הפנטסטית אשר בהפעלתה הוחל באותו יום, 18 במרס 1944, כאשר יצאו לנסיעתם.

?אני חושב שמה ששיכנע את וינסטון, בסופו של דבר, היה הטיל הגרמני הזה, וי 2?, אמר בודלי בארשת מהורהרת, והפר את השתיקה ששררה במכונית מאז יצאו את לונדון. ?הוא הבין שאם לא נשיג מידע ממקור ראשון על היערכות הווהרמאכט, עלולה הפלישה לצרפת להפוך למרחץ דמים מבחינתנו?.
מקאליסטר הנהן בראשו. ?הוא נתן לך אישור בכתב??
בודלי הביט בו בלגלוג ונימה של אירוניה נשמעה בקולו. ?באמת, הרולד, אתה מכיר את ויני הזקן. ערום כשועל, כדרכו. לא אמר לי 'כן? - רק הביט בי, מבלי לומר ?לא?. להלכה, הוא מעולם לא אישר את המבצע. למעשה, אני יכול לפעול?.
?זאת אומרת שאם ניכשל...? מקאליסטר נדם.

בודלי נאנח. ?כן?, אמר ביבושת. ?אם ניכשל, נהיה אנו האחראים היחידים. לכן - אנחנו מוכרחים להצליח?.

הוא הביט מבעד לחלון המכונית אל הנוף העגום מסביב. גשם כבד ניתך מתוך שמים אפלים ונמוכים. מזג האוויר תאם להפליא את השממות הטרשיות של מחוז דבון הזרועות שיחים נמוכים וצוקי גרניט כהים. בודלי חש הערצה עמוקה לארתור קונן דויל המנוח על שבחר בחלק עגום זה של אנגליה כרקע לאחת מהרפתקאותיו הנועזות ביותר של שרלוק הולמס. לרגע דומה היה לו שהנה יגיח מאחורי הצוקים השחורים, האימתניים, כלבם האיום של בני בסקרוויל, ועיניו ופיו יורקים זיקי להבות. שדות הטרשים יכלו לשמש גם כמקום מחבוא אידיאלי לאסיר נמלט מכלא דארטמור הנודע לשימצה, שחומותיו הגבוהות החלו מצטיירות על רקע השמים הכהים. כלא דארטמור היה מגמת פניהם של בודלי ומקאליסטר.

לאחר בדיקה קצרה וקפדנית של תעודותיהם, פתחו שומרי הכלא את השער הכבד והמכונית נכנסה לחצר הפנימית של בית הסוהר. איש קטן במדים כחולים כהים בא לקראתם. פניו היו נטולי הבעה, אולם בודלי חש בנימה של התנגדות בקולו כאשר אמר להם: ?אני מנהל הכלא, אוסטין מורדוק. ציפינו לכם. הואילו נא לבוא אתי?.
הוא הוליך אותם בשקט במבוך של מסדרונות ומעברים. סוהר קשיש, נושא צרור גדול של מפתחות, התלווה אליהם. הוא פתח את דלתות הברזל הכבדות שחסמו את המעבר, ונשאר מאחור כדי לחזור ולנעול אותן. ריח חריף של טחב וחומרי חיטוי רבץ במקום. מקאליסטר עיקם אפו בסלידה.

הם נכנסו לחדר קטן, ובו שולחן מרובע וכמה כסאות רעועים. לא היו חלונות בחדר ומקור האור היחיד היתה נורה עירומה, שהפיצה אור קלוש.

?האסיר יבוא מיד?, אמר מנהל הכלא.
?אנחנו נשוחח אתו ביחידות", אמר בודלי. הוא לא ביקש - הוא קבע עובדה. מנהל הכלא החמיץ פניו, אך יצא את החדר בלא אומר ודברים. כעבור כמה דקות נכנס לחדר האיש שחיכו לו. הדלת נסגרה מאחוריו מיד ומפתח סבב במנעול.
האיש היה לבוש בבגדי אסירים מקומטים, עשויים מכותנה גסה בצבע כחול בהיר. אך מראהו היה משובח: שזוף, מגולח למשעי וש?ערו הערמוני מסופר היטב. הוא היה בשנות השלושים המוקדמות שלו, גבוה, רחב כתפיים, פניו נאים, עיניו האפורות פיקחיות וחודרות. היה משהו עוין במבטו הקר, אך מיד חייך ואמר, ונימה של לגלוג מרצדת בקולו העמוק: ?איזה עונג, אורחים נכבדים מהעולם המהוגן! לכבוד לי הדבר?.
?חדל מן השטויות, ב??לוואר, זמננו קצר?.
?דה בלוואר, בבקשה?, העיר האסיר והחיוך לא מש משפתיו. הוא דיבר אנגלית במבטא צרפתי קל.

?אמרתי בלוואר, ואני יודע מה אני אומר?, השיב בודלי בתקיפות. ?לא היתה לך שום זכות להוסיף מלת ייחוס לשמך, ואתה יודע זאת. אתה אינך אציל יותר ממני, ואם עמיתיך הפושעים נהנים לקרוא לך ב??רו?ן, זו הבעיה שלהם?.
האסיר משך בכתפיו באדישות.

בודלי דיפדף בתיק הדק שהביא עמו. ?משפטך נועד לחודש הבא?, אמר כלאחר יד. ?אתה נאשם בהברחת זהב מצרפת לאנגליה, בעריקה מהצבא הבריטי ובכניסה לא חוקית לארץ זו. הייתי אומר שכל זה דיו כדי להחזיק אותך כדייר בבתי הכלא של הוד מלכותו עד סוף העשור הנוכחי?.

האסיר שאל בשלווה: ?מי אתם ומה אתם רוצים??
?אני יכול להציע לך מוצא מהתסבוכת הזו?, אמר בודלי בשקט. ?אני יכול לדאוג שכתב האשמה נגדך יבוטל. ואני אשלם לך מאתיים אלף לי?ש אם תקבל את הצעתי. אני רוצה שתסתנן לצרפת ותבצע שם משימה שאטיל עליך. אשלם לך חמישים אלף לי?ש עם הסכמתך, ואת השאר עם שובך?.
האסיר הביט בו בחשדנות. ?ומי אתה??
?שמי בודלי. זה כל מה שאתה צריך לדעת?.
?זה מספיק, אני יודע מי אתה?, אמר בלוואר. ?המדים הולמים אותך יותר, גנרל בודלי?.
בודלי התעלם מהערתו. ?הצעתי לך הצעה?.
?מה אתה רוצה שאעשה?? שאל בלוואר.
?נאמר לך כאשר תסכים?.
האסיר פסע בכעס לעבר הדלת, אחר כך פנה אל שני הקצינים: ?כך זה לא יילך. קודם אני רוצה לדעת במה מדובר, ואז אומר לכם אם אני מסכים?.
?מה אתך, לכל הרוחות?? התערב מקאליסטר. ?אתה באמת רוצה להירקב בכלא??
החיוך הלגלגני צץ שוב על פניו של האסיר. ?כפי שאתם יכולים לראות, אני לא בדיוק נרקב פה?, אמר. ?מטפלים בי יפה. וחברי הטובים מנעימים את שהותי אפילו כאן בדארטמור. אשר להצעתכם, אולי אקבל אותה, אבל בתנאים שלי. כפי שאמרתי לכם - קודם כל אני רוצה לדעת יותר פרטים?.
מקאליסטר החל לענות אך בלוואר קטע אותו. ?והפסיקו לחלק לי פקודות!? אמר בכעס פתאומי. ?אתם זקוקים לי, נכון? אם היו לכם אנשים משלכם בשביל המשימה שאתם מדברים עליה, לא הייתם באים עד כאן מלונדון. אז או שתסכימו למה שאני דורש, או תשכחו מכל הענין".

?נסכים?, אמר בודלי ביבושת. ?מחר בשעה שמונה בבוקר תקח אותך מכונית לתדריך בלונדון?.
?בשמונה וחצי?, אמר בלוואר ונקש על הדלת כדי לקרוא לשוטר שמעברה. ?אני לא גומר את ארוחת הבוקר שלי לפני כן?.

?מבריח זהב?? שאל מקאליסטר בתמיהה. ?איזה מין פושע זה??
שני הגנרלים ישבו ב?שלוש הנוצות?, פונדק קטן בפרברי סאלסברי, שם עצרו לחניה קצרה בדרכם בחזרה ללונדון.
?פושע מהסוג הגרוע ביותר?, אמר בודלי ולגם מכוסית הקוניאק שבידו. ?הוא עבד בשביל הגרמנים בפריז, עם כנופיה של פושעים. הם שדדו והעבירו לגרמניה רכוש של יהודים עשירים ומנהיגי מחתרת אשר נשלחו למחנות ריכוז. אחרי זמן מה, יום אחד החליט בלוואר לפעול באופן עצמאי. הוא הצליח לגנוב חצי טונה זהב מהמחסן המרכזי של הגסטאפו בפריז ולהבריח אותו לאנגליה. לא היינו תופסים אותו לעולם לולא הלשין עליו מישהו; הוא חלקלק כצלופח?.

?חצי טונה זהב מהגסטאפו!? מקאליסטר היה המום. ?זה דורש מידה מסוימת של כשרון?.

?כשרון לא חסר לו?, אמר בודלי בחיוך. נראה שהיה להוט לדבר על בלוואר, כאותו ילד שניתנה לו הזדמנות להראות את צעצועיו לאורח. ?הגניבה וההברחה הם בדמו, אם אפשר להתבטא כך. הוא הרפתקן בינלאומי אמיתי, הרמאי המקסים שעליו קוראים בעיתונים, מהסוג שנשים מאבדות את ראשן בגללו?.
?הוא צרפתי?? שאל מקאליסטר. ?הוא מדבר אנגלית מצוינת?.
?אביו היה ממוצא צרפתי, טיפוס מפוקפק שקרא לעצמו ?הברון דה בלוואר?. הוא היה מהמר וגנב, שהתמחה בשדידת בתי מלון מפוארים ואחוזות מיליונרים. האיזור האהוב עליו היה הריביירה הצרפתית, שם פעל בראש כנופיה בראשית המאה. בחור מתוחכם מאוד. הוא נהג להחדיר את עוזריו לתוך הבית כמשרתים או עוזרות, ולאסוף את כל המידע הנחוץ קודם שיצא לפעולה. עד שלילה אחד בגד בו מזלו והוא נתפס בידי יורשת אמריקנית צעירה, בעת ששדד את החווילה של הוריה. שמה של הגברת היה ססיליה ואן דאם?.

?ואן דאם? יש לה קשר עם בעל מסילות הברזל??
בודלי הנהן בראשו. ?היא בתו. אני לא יודע מה אמר לה בלוואר באותו הלילה; אולי סיפר לה אותם סיפורי רובין הוד שכל כך מרטיטים נערות עשירות ורומנטיות: לקחת מהעשירים ולתת לעניים... מכל מקום, למחרת בבוקר היא נעלמה. תחילה חשבה משפחתה שהיא נחטפה - זה היה דבר נדיר מאוד באותם ימים - ואביה הציע פרס כספי עצום למי שיחזיר אותה. הסיפור עשה כותרות בכל העולם. במשך ששה חודשים לא היו שום ידיעות על גורלה. ואז הופיעה לפתע בהונג קונג, מאושרת מאוד, הרה מאוד, ונשואה - חוקית לגמרי - לברון דה בלוואר?.

מקאליסטר הצית את מקטרתו. ?אני מניח שאביה לא כל כך התלהב מהענין".

?הוא נישל אותה מהירושה, כמובן. אך לא היה איכפת לה. הילד נולד במקאו; בלוואר טען שהוא נולד ?על שולחן רולטה? בקזינו המקומי, אך אני מניח שגירסה זו נועדה רק ליפות את אגדת הברון. הם קראו לו פרנסיס, או פרנקי. במשך שנים נדדו שלושתם בעולם, מותירים אחריהם שובל של מעשי תרמית וגניבה. הם לא נתפסו מעולם. אחרי מלחמת העולם הראשונה מתה ססיליה, בבנגקוק, מקדחת צהובה. כאשר פרנקי היה בן שש עשרה נרצח אביו, הברון, בפריז. אחד מעוזריו תקע סכין בגבו. הבן המשיך בדרכו של האב, וירש את תוארו המזויף ואת מקצועו האמיתי גם יחד. הוא גדל בעולם התחתון של פריז, ובמהרה התעלה על אביו. הוא מדבר חופשית צרפתית ואנגלית?.

?אמרת משהו על עריקה מהצבא?, העיר מקאליסטר.
?כן, זה הדבר המוזר ביותר בכל הפרשה. הוא גויס לצבא הצרפתי בראשית המלחמה והגיע לאנגליה, דרך דנקירק, לאחר פלישת הגרמנים. כאן הצטרף לחיל הקומנדו הבריטי והשתתף בפשיטת הנפל על דיאפ, בחוף הצרפתי. שם נעלמו עקבותיו. כעבור חודשיים צץ שוב בפריז. תחילה חזר לתרמיותיו המתוחכמות, ואחר כך החל לעבוד בשביל הגרמנים. פרשת הזהב של הגסטאפו היתה השיא. ?סקוטלנד יארד? קיבל מידע מוקדם עליו, והוא נעצר ברגע שנחת כאן עם הזהב. המשטרה חששה מאוד שהוא עלול להתחמק - יצא לו שם בלתי רגיל בשטח זה - ולכן, כצעד יוצא מן הכלל, כלאו אותו בדארטמור עד משפטו. סידורי הביטחון שם מצוינים, כפי שראית?.

?מרתק?, אמר מקאליסטר ומצץ את מקטרתו, ?ממש מרתק?. הוא נתן בבודלי מבט בוחן. ?נראה שאין שום פרט על אודותיו שנעלם ממך?.

?אני מעיין בתיקו זה ששה חודשים, מאז נעצר?, אמר בודלי בקרירות. ?הוא הגנב הטוב ביותר באירופה. בדיוק האיש שאני מחפש?.