מבטאת את עצמה, זאתי

באוקטובר בשנה שעברה היה לי הכבוד לראות את מדונה בניו יורק. היא עלתה על הבמה, רכובה על כיסא מלוכה, אוחזת שרביט בידה. אחר כך היא ביצעה את “Candy Shop” ואת “Beat Goes On” ובסוף השיר צעקה: "הלו ניו יורק". אמש היה לי הכבוד לראות את מדונה שוב. היא עלתה לאותה במה. כיסא, שרביט, "Candy", "Beat" ובסוף השיר היא צעקה: "הלו ישראל".

מבחינה טכנית, מופע בסדר גודל שכזה, לא יכול לשאת אילתורים אקראיים שלא במסגרת המשבצת המוקדשת להם. אמנם “Borderline” הוותיק ו"Hung Up" החדשדש יחסית נפלו בעריכה וקטע המחווה למייקל ג'קסון הוכנס אליו בשבוע שמלך הפופ הלך לעולמו, אבל הבסיס נותר כשהיה והשינויים המינוריים התמזגו עם הליין אפ המדויק, המתוזמן והמהודק של הספקטקל האור-קולי הזה, שמרוב כמות הגירויים שבו, כדאי - אם מסתדר לכם - לראות אותו פעם שנייה (מה גם שהפעם היא החליטה להפחית עם הגיטרה).

חבל רק, שאפילו כשהקהל שאג את שמה של מלכת הפופ בהפסקה קלה שלקחה לסידור הנשימה, גם אז, מדונה קטעה אותו לטובת הדקה המוקצבת לה לנאומי פריסטייל. "ישראל היא מרכז האנרגיה", היא אמרה ואפילו לא חיכתה לתשואות שיסתיימו.

דווקא בחלקי ההתקרחנות הטוטאלית – הפתיחה הראוותנית, “Into The Groove”, העיבוד הצועני ל"La Isla Bonita", איבוד החושים ב"Ray Of Light" והסיום המקפיץ עם "Give It 2 Me" – נוצר החיבור אל הקהל, בעיקר דרך הרגליים. אווירת הביחד שמאפיינת הופעות חיות, מתיישבת נהדר עם קונספט הרייב שמאפיין חלק מהעיבודים החדשים. אבל כשמדונה נרגעת ומבצעת את אחת הבלדות, זה סימן שעכשיו אפשר ללכת לשירותים.

ובכל זאת - הוידאו ארט מהפנט, המסכים יורדים, עולים, מתפצלים וזזים לכל כיוון. כמות הרקדנים על הבמה יוצרת עושר ויזואלי והמלכה אסתר מפגינה אקרובטיות מעוררת הערצה ויראה. אבל אותה שלמות מדויקת, שהיא המעלה של מדונה כפרפורמרית, היא גם החולשה שלה כמוזיקאית עם נשמה. היא לא מאפשרת מקום לחוויה אחרת של הקהל, מלבד זו שתוכננה לו בקפידה. וזה בסדר. אם היינו רוצים לשמוע מוזיקה ולא לראות מופע, היינו פשוט עוברים את הכביש.