פרק ראשון: "איש נופל"

זה כבר לא היה רחוב, זה היה עולם, זמן וחלל של אפר מתפזר ולילה יורד. הוא עשה את דרכו בתוך ההריסות והבוץ, ואנשים חלפו על פניו בריצה כשהם מצמידים לפניהם מגבות או מכסים את ראשיהם במעילים. הם הצמידו לפיותיהם ממחטות. את הנעליים שלהם הם אחזו בידיים. אישה שאחזה נעל בכל יד חלפה על פניו בריצה. הם רצו ונפלו, חלקם היו מבולבלים ומגושמים, שברים הוסיפו לצנוח סביבם, וכמה אנשים התחבאו מתחת למכוניות.

באוויר עדיין עמדה השאגה, רעש המבנים המתמוטטים. זה היה כעת העולם. עשן ואפר התנחשלו ברחובות, עוטפים את קרנות הרחובות וממשיכים הלאה, גאות סיסמית של עשן ומסמכים משרדיים שהתעופפו בתוכו, ניירות שגרתיים, נועזים, שהעבר היה בהם נועז ומרעיש, חפצים שלא מן העולם הזה שהתערבלו בתוך החורבן.

הוא לבש חליפה ואחז בידו תיק מסמכים. בשיערו ובפניו היו רסיסי זכוכית, כדוריות שיש של דם ואור. הוא חלף על פני שלט שהציע ארוחת בוקר מיוחדת, והם המשיכו לרוץ. שוטרי העיר ואנשי ביטחון רצים, ידיהם אוחזות בקתות הרובים כדי לייצב את כלי הנשק.

בפנים, במקום שבו אמור היה להיות, היה הכול מרוחק ודומם. הכול התרחש סביבו. מכונית קבורה למחצה בערימה של שברי אבנים, חלונות מנופצים ורעשים שמבעבעים מבפנים, קולות של רדיו החורצים את ההריסות. הוא ראה אנשים מגירים מים תוך כדי ריצה, בגדים וגופות טבועים במי המתזים. נעליים היו מפוזרות ברחוב, תיקי יד, מחשבים ניידים. איש אחד ישב על המדרכה, השתעל וירק דם. כוסות נייר חלפו על פניו בדילוג משונה.

גם זה היה העולם, דמויות בחלונות בגובה מאות מטרים צונחות בחופשיות אל החלל, וסירחון הדלק הנשרף והזעקה של הסירנות באוויר. הרעש מילא את כל החללים שבתוכם רצו, מרוצה מעצמו, נכרך סביבם, והם התרחקו מהרעש, ובו זמנית גם צעדו לתוכו.
והיה שם גם משהו אחר, מחוץ לכל זה, משהו שלא היה שייך, בלתי תלוי. הוא התבונן בו נופל. חולצה נפלה מטה, מתוך העשן המיתמר, חולצה שהתערסלה מטה ומעלה באור העמום ואז שבה ונפלה מטה, היישר אל תוך הנהר.

הם רצו ואז נעצרו, חלקם עמדו, מתנודדים, מנסים לשאוף את האוויר הבוער ופולטים זעקות של אי אמון, קללות והרבה צעקות, וגוש כביר של נייר מילא את האוויר, חוזים, קורות חיים, מתעופפים ברוח, פסקאות מתוך חוזים מסחריים, טסים במהירות.
הוא המשיך ללכת. היו רצים שנעמדו ואחרים שפנו בריצה לתוך רחובות צדדיים. אחדים הלכו לאחור, מביטים אל תוך הלב, אל החיים הנכמשים שם ואל החפצים שהמשיכו ליפול, חפצים בוערים שאחריהם נחרצו נתיבים של אש.

הוא ראה שתי נשים ממררות בבכי תוך צעידה לאחור, מבטן אל מעבר לדמותו, שתיהן לבושות מכנסי ריצה קצרים ונראות הרוסות.
הוא ראה קבוצה של מתאמני טאי צ'י מהפארק הסמוך עומדים וידיהם פרושות בערך בגובה החזה, המרפקים מקופלים, כאילו אפשר להקפיא את כל זה, וגם אותם, במצב מושהה.
מישהו יצא מתוך דיינר וניסה להגיש לו בקבוק מים. זו היתה אישה, על פניה מסיכת אבק ולראשה כובע בייסבול, והיא משכה אליה בחזרה את הבקבוק וסובבה את הפקק ואז שבה והושיטה לו את המים. הוא הניח מידו את תיק המסמכים על מנת לקחת את הבקבוק, ער בקושי לכך שהוא משתמש רק בידו השמאלית, שהוא צריך היה להניח את התיק מידו כדי להיות מסוגל לאחוז בבקבוק. שלושה טרנזיטים משטרתיים הגיחו אל תוך הרחוב, פנו והאיצו לעבר הדאון טאון תוך כדי צפירה. הוא עצם את עיניו ושתה, והרגיש את המים חודרים אל גופו ונושאים עמם את האבק ואת הלכלוך. היא התבוננה בו. היא אמרה משהו שהוא לא שמע, והוא הושיט לה בחזרה את הבקבוק והרים את תיק המסמכים. לגימת המים המתמשכת לוותה בטעם של דם.

הוא חזר ללכת. עגלת סופרמרקט ניצבה שם, ריקה. מאחוריה עמדה אישה, פניה אליו, וסרט דביק של משטרה היה כרוך סביב ראשה ופניה, סרט אזהרה צהוב שמשמש לסימון גבולותיה של זירת פשע. עיניה היו סדקים זעירים ולבנים בתוך המסכה הבוהקת, והיא אחזה בידית העגלה ועמדה שם, מביטה לתוך העשן.

הוא שמע את רעש הנפילה השנייה כשזו התרחשה. הוא חצה את רחוב קנאל ופתאום ראה את הדברים אחרת. הדברים לא נראו לו טעונים כהרגלם. הרחוב המרוצף, הבניינים מבטון מזוין. משהו חיוני מאוד היה חסר בכל הדברים שסביבו. הם לא היו גמורים - מה שזה לא אומר. הם היו בלתי נראים - מה שזה לא אומר. חלונות ראווה, רציפי העמסה, קירות מרוססים בצבע. אולי כך הדברים נראים כשאין בסביבה איש לראותם.

הוא שמע את רעש הנפילה השנייה, או הרגיש בה, באוויר הרוטט. המגדל הצפוני התמוטט, רחש רך של קולות עזים ממרחק. זה היה הוא שהתמוטט, המגדל הצפוני.

השמים היו כאן בהירים יותר, והוא נשם יותר בקלות. מאחוריו היו אנשים אחרים, אלפי אנשים, ממלאים את החלל שבין שם לפה, קבוצה שהלכה והתגבשה, אנשים שיצאו מתוך העשן. הוא המשיך ללכת עד שהיה מוכרח לעצור. הידיעה שהוא לא מסוגל להמשיך ללכת הכתה בו במהירות.

הוא ניסה לומר לעצמו שהוא עדיין חי, אבל הרעיון היה מוזר מכדי שאפשר יהיה לתפוש אותו. לא היו שם מוניות, ורק מעט תנועה, ואז הופיעה משאית ישנה, קבלן חשמל, לונג איילנד סיטי, ועצרה לידו והנהג רכן לעבר החלון שליד מושב הנוסע והתבונן במה שנגלה לעיניו, גבר מצופה אפר, מכוסה חומר אבקתי, ושאל אותו לאן הוא רוצה לנסוע. רק כשנכנס לתוך המשאית וטרק את הדלת, הוא הבין לאן בעצם הוא הולך.