פיט רוז היה אחד משחקני הבייסבול הגדולים והאהובים שידעה אמריקה. ב-1989, בהיותו מאמן קבוצת סינסינטי רדס, נתפס רוז כשהוא מהמר על משחקי בייסבול, בהם גם משחקים של קבוצתו. במדינה שבה בייסבול הוא ה"פאסט טיים" שעליו נשענות המורשת והמסורת, זה נחשב לפשע בלתי נסלח. עשרים שנה אחרי הפרשיה ההיא, רוז עדיין נאבק על מקומו בהיכל התהילה האמריקאי, מקום שמגיע לו בהחלט על סמך הישגיו הספורטיביים, אולם עד כה סגרה אמריקה את שער ההיכל בפניו בשל מחדליו מחוץ למגרש. מבחינתה, הבגידה הזו היא פשע שלעולם יותיר צלקת עמוקה ופגיעה בלתי ניתנת לאיחוי למשחק.
גם באמצעות פיט רוז, ממחישה לורה פיצג'רלד (שמה הספרותי של איילין קונל) את עוצמתה של הבגידה, הנושא העיקרי בספרה המעולה "פרחים בלב". למג קלארק, גננת מטוסון, אריזונה, היה חלום על חיים אידיאלים. היא רצתה בעל מושלם, משפחה תומכת, ילדים וגב כלכלי. החלום הזה התנפץ בבת אחת כשבעלה עורך הדין ג'ונתן, עמו התחתנה בגיל צעיר, נטש אותה לטובת אישה אחרת בעודה בהריון ועזב לניו יורק. תשע שנים אחרי, כשבנם המשותף הנרי גדל להיות ילד חכם וכדורגלן מצטיין, הפצע עדיין לא הגליד. מג כופה על עצמה חיי פרישות, עד שהיא פוגשת את אחמד בורהני, בחור נאה ממוצא אירני-אמריקאי שמייצר טוויסט מעניין. במקביל, מג מתמודדת עם הזוגיות הרעועה של אחותה איימי ושל הוריה ועם כמיהתו של הנרי לדמות אב, שמאז ומתמיד חסרה בחייו. ההמשך, כפי שניתן לצפות, מסתבך ויוצר לא מעט פלונטרים וסערות רגשות.
לא לנשים בלבד
"פרחים בלב" הוא ספר שמובא מנקודת מבטה של אם חד הורית, ובשל כך עלול להראות ככזה המיועד לנשים בלבד. גם שמו, גווניו הויזואליים והטקסטואליים והסכריניות שמפוזרת על פני לא מעט קטעים בו, מציבים כביכול תמרור "אין כניסה" למין הזכרי. אבל כל העטיפה הזו, שמקושטת בעלילה פשוטה יחסית, היא רק ציפוי לשאלות שמעסיקות את כולם, נשים וגברים כאחד: האם יש מקום לסלוח על בגידה, מתי אפשר, אם בכלל, לשקר כדי למנוע כאב מאדם שאתה אוהב והאם משבר משפחתי משפיע עליך פחות בגיל 34 מאשר בגיל 9?
למרות שהתשובות לרוב השאלות שמציבה פיצג'רלד נראות במבט ראשון טריוויאליות, כמו כל דבר בחיים, הן רחוקות מלהיות חד משמעיות. עולמה של מג החולמנית צבוע במשקפיים ורודים, אבל מכיוון שהיא נוהגת לעתים קרובות בשיפוטיות יתר, היוצרות מתהפכות לא אחת, כשהאופטימיות סופגת סטירות לחי והפסימיות מקבלת טוויסטים חיוביים. במיומנות רבה מצליחה פיצג'רלד לגרום לקורא להתייחס אל הדמויות כאל דלתות מסתובבות. דמות שאהב קודם הוא מחבב פחות עכשיו ומאוחר יותר יחזור ויתאהב בה מחדש. הכל דרך עיניה של מג, על פי רוב בעקיפין אבל גם במישרין, באמצעות טעימות ממה שמצטייר כחלק מיומנה האישי.
מאמן הפוטבול ביל בליצ'יק (אם נשוב לרגע לאנלוגיות מעולם הספורט האמריקאי) לא הגיע להישגים מרשימים כמאמן ראשי בשנות ה-90 והורד בחזרה לדרגת עוזר. לאחר מספר שנות הפסקה חזר לתפקיד הבכיר והצעיד את קבוצת ניו אינגלנד פטריוטס לשלוש זכיות בסופרבול. כשנשאל מהו הסוד, ענה בליצ'יק בפשטות: "לו יכולתם לחיות את חייכם שוב, גם אתם לא הייתם עושים את אותן טעויות". לכל אורך הספר שבה פיצג'רלד ומטמיעה את משמעותה של ההזדמנות השנייה, את האפשרות להפוך תקליט, לחיות את חייך מחדש ולזכות בסופרבול הפרטי שלך. מג מבינה שהזדמנות נוספת צריך לדעת לקחת, אבל באותה מידה גם לתת. בתוך כך, היא נחשפת לצדדים שלא הכירה באישיותה, שמסבירים לה רבות על התייחסותה לעולם בכלל ולהנרי בפרט.
אחרי דוגמה כזאת, מיותר לציין שכל מי שמחליט לדלג על "פרחים בלב" בגלל סטיגמות שוביניסטיות לא רק מחמיץ חווית קריאה מענגת, אלא גם מפספס הזדמנות גדולה להביט על החיים בזווית קצת אחרת.