שיעורי טנגו

Yo La Tengo היא כבר מזמן לא עוד להקה. היא בונטון. בכל אלבום חדש היא מוכיחה שוב שהיא ראויה להיות חלק מהאליטה הכי נחשבת, מוערכת ואהובה של האינדי האמריקאי.
איירה קפלן, אישתו ג'ורג'יה האבלי (המו טאקר המודרנית) וחברם השמנמן ג'יימס מקניו, הפכו במשך השנים מגירסת חדר השינה של הוולווט אנדרגראונד לכלבויניקים מוזיקליים מלאיי השראה. ובמהלך העשור הנוכחי ביססה את עצמה יו לה טנגו כלהקת האינדי האמריקאית היציבה, הפורייה, המשמעותית ואולי גם הטובה ביותר שפועלת היום.

בני הזוג קפלן והאבלי מנגנים ביחד תחת השם יו לה טנגו כבר מאמצע האייטיז בהובוקן, ניו ג'רזי. מקניו, שהחליף כמה נגנים קודמים, הצטרף בהמשך הדרך. וככה השנים חלפו והדיסקוגרפיה שלהם תפחה – כולל פרויקטים מיוחדים, פסקולים לסרטים ועוד. והנה, בשקט בשקט ובלי הרבה רעש וצלצולים, הגענו לאלבום האולפן ה-12 שלהם (אם הולכים על הספירה השמרנית).

אפיל האינדי של יו לה טנגו הוא עצום, כשלמוזיקה המעולה שלהם מתווספת תדמית צנועה, גיקית ולא נוצצת. מצד אחד יו לה טנגו הם להקה כובשת, שקל לאהוב. מצד שני, בגלל הנטייה הנחבאת אל הכלים שלהם הם לא מסוג הלהקות שמתאהבים בהן תוך שנייה. אז אם זה לא קרה לכם תוך שמיעה אחת, תנו להם צ'אנס.

לא נראה לי שיש מישהו ששונא את יו לה טנגו – כי באמת שאין בהם שום דבר שיכול לעורר אנטגוניזם – אבל יש הרבה אנשים שאדישים אליהם או שמאמינים שהם להקה למבקרים בלבד. מטופשת ככל שתהיה, אפשר להבין מאיפה הטענה הזאת באה. הם באמת להקה בעלת ידע אנצקלופדי במוזיקה, וקפלן אפילו היה מבקר מוזיקה לפני שהקים את הלהקה. הידע הזה יכול, מן הסתם, להזיק באותה המידה שהוא יכול להועיל – תלוי מה עושים איתו. במקרה של יו לה טנגו, הוא רק מועיל. מגוון ההשפעות שנכנסות למוזיקה שלהם הוא עצום, ואיתו הם מייצרים הכל דרך פולק-פופ מתלחשש דרך נויז-רוק קטלני ועד קטעי drone אוונגרדיים, כשהכל יוצא החוצה בעדינות מקסימה וחסרת יומרה.

אני לא טוענת שכל האלבומים שלהם מושלמים – ממש לא. כשיצא “Summer Sun” ב-2003, למשל, הייתי די מודאגת. באלבום הזה גרמה להם האקלקטיות המפורסמת שלהם להתפזר ולהתחכם. זה היה האלבום העשירי שלהם, ופחדתי שהם כבר לעולם לא יחזרו לגבהים של “I Can Hear the Heart Beating as One”. אבל אז, באלבום האחרון שלהם, “I Am Not Afraid of You and I Will Beat Your Ass”, שיצא לפני שלוש שנים, הם התאוששו. זה היה אלבום מדהים, וכך גם החדש.

“Popular Songs” הוא המשך ישיר של "אני לא פוחד ממך ואני אכסח לך ת'תחת". גם הפעם נעים יו לה טנגו בין רעש מהפנט לפופ קליל, בלי שום בעיה. האלבום מתחיל בצורה מהממת עם הפופ הפסיכדלי והספייסי של "Here to Fall", שמוטבע בסאונד מהדהד ומתוסף בכלי נשיפה מפתיעים.

עוד אחד מההיילייטס הוא הקטע האמביאנטי "By Two's", שהאבלי שרה בשלווה מלאכית. אחריו עושים יו לה טנגו פנייה של 180 מעלות לקטע הלו-פיי המלוכלכך "Nothing to Hide", שבועט אותך הישר לאינדי-רוק האמריקאי של הניינטיז, איתו במידה רבה יו לה טנגו מזוהים. אבל הם לא נשארים שם ליותר מדי זמן, אלא משיכים הלאה.

"Periodically Double or Triple" הוא קטע סול Fאנקי הומוריסטי עם סאונד האמונד לא פחות הומוריסטי וקליפ משעשע בחסות מועצת הפירות. וזו רק הקדמה ללהיט הסול שבא אחריו. "If It's True" נשמע כמו קאבר של איירה וג'ורג'יה – שני האנשים עם הקולות הכי לבנים בעולם – ללהיט מוטאון מסיקסטיז.

סגנון אחד שיו לה טנגו דווקא כן מתמקדים בו באלבום החדש הוא סוג של פופ רטרואי. "Avalon or Someone Very Similar", "I'm On My Way", "When It's Dark" ו "All Your Secrets" הם כולם שירי פופ נעימים שנשמעים כאילו הם נלקחו מאיזה תקליט סאנשיין-פופ מהסיקסטיז או מאלבום של סינגר-סונגרייטר פולקי מהסבנטיז שעטיפתו דהתה בשמש. חלקם אופטימיים מאוד, חלקם יותר מלנכוליים, כולם שירי מזג אוויר.

ואחרי שבמשך מרבית האלבום שמרה הלהקה על שירים באורך נורמלי, בסביבות השלוש ארבע דקות, לקראת סוף האלבום זה משתנה, והקטעים בו נמתחים יותר ויותר. השיר השלישי מהסוף, "More Stars Than There Are in Heaven", הוא קטע פסיכדלי אווירתי נוסח ספיריטואלייזד שאורכו כמעט 10 דקות. מיד אחריו מגיעות 11 וחצי הדקות הנמרחות של הקטע האקוסטי-פסיכדלי "The Fireside", שרק בדקה השביעית שלו קפלן מתחיל לשיר, או יותר נכון ללחוש, כדי לא להוציא אותנו מהטראנס.

ואז מגיע הפינאלה הגדול, שאורכו רק כמה שניות פחות מ-16 דקות. "And the Glitter Is Gone" מתחיל בפריק-אאוט גיטרות נפלא, והופך לאחד מהקטעים האינסטרומנטליים האהובים האלה של יו לה טנגו שמבוססים על ההבנה ההדדית המוחלטת בין הגיטרה של קפלן ליחידת הקצב: התופים של האבלי והבס של מקניו. רציתי לומר שקטעי drone ארוכים ומהפנטים זה אחד הדברים שיו לה טנגו הכי מצטיינים בו. זה אולי נכון, אבל טיפשי להגיד את זה, כי הם מצטיינים גם בכל יתר הדברים.

יו לה טנגו, “Popular Songs” (מטדור)