אחרי ששמענו בועידת המוזיקה של היינקן שיש אינטרנט, שרשתות חברתיות זה הדבר הבא, שהסלולר מביא את רוב הכסף למוזיקה ושחברות התקליטים מתו ייתכן שכל מה שנותר לבשר למשתתפים בועידה הוא שהגרמנים הפסידו. זה לא שהועידה והפאנלים שבתוכה לא היו נחוצים ולא שחררו לחצים רבים ששררו בתעשיית המוזיקה הישראלית מזה שנים, אולם רובם - כמו היחס בין חסות מסחרית לאמנות או חברות התקליטים והניו מדיה -האירו ניאון אדום וכבד בראשו של כל מי שהמוזיקה הישראלית יקרה לו כיוון שמתברר ששחקני התעשייה המרכזיים נעדרו, או נעדרו רלוונטיות.
כך למשל, לא הגיע לאף פאנל נציג אחד מתעשיית המוזיקה הים תיכונית, היחידים בתעשייה הזו שבסופו של דבר לא מספיקים לספור את הכסף. לא פלא שבסיום הדיון המשמים על עתיד חברות התקליטים - שבו מנכ"ל הליקון, רוני בראון, טען באמת ובתמים שחברת התקליטים שלו מתחדשת בכל יום (האתר הרשמי שלהם עדיין בהקמה), מנכ"ל האוזן השלישית אלי חיון עדיין התגורר בזעם הכבוש שלו למרות שהוא מייצג קונגלומרט אינדי ואדם שוב מנכ"ל חברת השירותים Refresh ניסה להסביר איך מביאים קהל להופעות בטוויטר קמו אנשים מהכיסא בטענה שעם כל המילים שנזרקו לאוויר כלום לא נאמר שם. מנחה הפאנל, יאיר ניצני, ניסה להרים את האווירה בהומור, אבל גם לבדיחה טובה אין תחליף לכך שתעשיית המוזיקה בישראל הולכת עם משקולות על הרגליים. אולי מנכ"לית הד ארצי- NMC, פנינה אדרי, כרגע הדמות המסקרנת ביותר בתעשייה, הייתה שופכת אור על העתיד. אבל היא ביטלה את השתתפותה בועידה.
ההליכה במעגלים סביב שילוב בין האדרה עצמית לואקום יצירתי בכל הקשור לעתיד התעשייה, נמשכה בפאנל הזוי שנגע לקשר בין חברות מסחריות לקידום מוזיקה. איילה צורף, כתבת TheMarker, גילתה לעולם שגיא עוזרי מצלם תמונות בטוויטר בזמן שעברי לידר ויזהר אשדות, שניים מהמוזיקאים המתקדמים ביותר בישראל בכל הקשור לשימוש בטכנולוגיה, מביטים אחד בשני בהשתוממות על היעדר ההבנה של אנשי מפתח כמו איריס בק, מנכ"ל מקאן-אריקסון בתרבות הפופ וערכיה. האחרונים לא הבינו מדוע לידר מזדעזע כל כך מהפיכתה של וולמארט, רשת המרכולים הענקית והשמרנית, למפיצה מרכזית בתחום המוזיקה, תוך שהיא מפעילה שיקולים צנזוריאלים על תכנים שלא הולמים ערכי משפחה אמריקאים.
למרות היעדרם של נציגי המוזיקה הים תיכונית והיעדר מוזיקאי יוצר בפאנל הסוער בנושא "קידום מוזיקה דרך המדיה" (בו השתתף גם עורך וואלה! תרבות למען הגילוי הנאות), ועידת המוזיקה הציגה תעשייה שלפחות מחפשת את הדרך לקיום דיון ותהליכי חשיבה. המוזיקה הישראלית קיימת כבר שנים מחוץ למשרדים של הליקון או לכותרות העיתונים הכלכליים, בוודאי מחוץ לדיון השחוק על מעמדה של גלגלצ וכן. האינטרנט הוא עסק מצליח. ועידה שתצליח לקיים את הדיון לא רק היכן שהברנז'ה נמצאת, אלא היכן שגם תעשיית המוזיקה באמת רלוונטית, תצדיק את קיומה.
ובדיוק כדי להזכיר לנו את העובדה הזו, התקיים הפאנל המשובח בהנחיית נדב רביד ובהשתתפות ג'יימס מרפי ופאט מאהוני, שבאדיבות ובחביבות הראו מדוע הם שניים מהיוצרים החשובים ביותר בעולם כיום. מרפי כמובן בלט בשנינות חביבה ונטולת ציניות, בתוכה הסביר על מעמד הדיסקו, ההבדל בין מופע חי לתקלוט ועל תרבות ההיפסטרים. לצד מופע הסטנד אפ הקורע של סקאזי ("אני עולה למתפרצת עם הגיטרה"/"קשה לי לחשוב תחת לחץ השתינה") והדברים המעניינים באמת שאמר אמדורסקי על תרבות אלתורים וחוסר היכולת לשלב עברית בתוך טראק האוס, אפשר היה לראות כיצד אנשים אינטליגנטים מדברים על מוזיקה, מחליפים דעות, מתווכחים. ככה מוזיקה הופכת לחוויה תרבותית חשובה.