ילדים

זו הייתה יכולה להיות הופעה שמגדירה תקופה. מצד אחד של הכביש, כוכבת ענק שמנסה להישאר רלוונטית בכל דרך אפשרית; מצד שני הנעורים דופקים ומבקשים שתלכי לדיור מוגן. זה לא רק המניפסט של "Time To Pretend", אלא גם הבייבי פייס של אנדרו ויינגרדן ומשקפי השמש החלליים של בן גולדווסר, לצד הדבש שנשפך מהאלבום "Oracular Spectacular" והרעב הגדול שמקנן ורוצה רק עוד שאיפה אחת מהאופציות האינסופיות של החיים במאה ה- 21. כל אלו כבר נכתבו על MGMT עשרות פעמים. כל אלו לא הגיעו להופעה אתמול.

מלכתחילה, מרחב התמרון של MGMT בלייב הוא מורכב: אלבום אחד, שלושה להיטים ולמעלה משנה של שחיקה מאסיבית בטור מצליח למדי. בהופעה אמש נראה שלגולדווסר וויינגרדן פשוט נשבר סופית ועוד תו אחד מ-"Time To Pretend" והם אכן ימותו צעירים. פני המלאך של ויינגרדן, זה שכל הבחורות היפות בקהל בנו עליו לאפטר פרטי, נותרו כבויות והוא נראה מחוק לחלוטין.

החלק הראשון של הסט, עד "Time To Pretend", התאפיין בג'אמים מעיקים שלא ניצלו את האנרגיה המצוינת של הקהל, שהגיע למה שהייתה אמורה להיות ההופעה של הלהקה החמה ביקום, רק שזו נתנה שואו שחומם במיקרוגל. אחרי שהלהיט הראשון, זה עם הדוגמניות והקוק, פוספס לחלוטין בחסות סאונד הבר מצווה של המופע, הגיע ביצוע נהדר ל-"Weekend Wars", עם הטקסט העצום שלו, והחייה את התקווה לאותה חוויה מכוננת שתעביר את תרבות ההופעות בישראל מהצד של מדונה לצד של ההיצע האלטרנטיבי המרתק שמתפתח כאן לאחרונה. אחר כך הגיע ביצוע לא פחות טוב ל-"Electric Feel" שהיה גם לרגע המרגש היחיד בהופעה, זה שבו רק הקלידים שרקו והקהל מחא כפיים לקראת מעבר התופים. לרגע נדמה היה שמשהו בכל זאת יתחבר הערב.

אלא שויינגרדן המשיך להתרסק על הטייס האוטומטי וגולדווסר נראה כאילו הוא מחפש מיטה. בשירים החדשים שבוצעו במופע, כמו גם בקאבר ל-The Clean נראה ששוב צץ לו קצה של עניין בנגינה של השניים. אלא שויינגרדן וגולדווסר התגלו כילדים שלא יודעים איך להפוך למבוגרים בסיטואציה המורכבת של טור ארוך וממושך הבנוי על מספר שירים מצומצם מאד, שבו הלהקה מגלה שלפעמים עדיף לבטל הופעה מלזייף אורגזמות.

גם בהופעות כאלו, ביצעו נכון של השיר הכי גדול שלך יכול למחוק כבמטה קסם שעה של בליסת אוכל לא מעובד. "Kids" של MGMT היה אמור להיות הרגע הזה והוא אכן התחיל טוב - הפלייבק הקבוע של השיר עבד, גולדווסר שחרר מיקרופון ויחד עם ויינגרדן הקהל התכונן להתנגד למסר המרכזי של הפזמון – ולאבד את עצמו בתוך הרגע. אלא שאז, באופן שסיכם ללא מילים את ההופעה המאכזבת הזו, הסאונד קרס, הכוח המאסיבי של הפזמון טבע איפה שהוא באזור ים המלח והרצון של ההרכב להמשיך לשיר הזכיר התרגשות לקראת יום עבודה בסווטשופ בסינגפור. דווקא שם, בשיר שעבורי הוא החופש המוחלט, הרוקנרול בצורתו הטהורה והיפה ביותר, הקול החשוב ש-MGMT ייצרו בשנה וחצי האחרונות פשוט הושתק.

בגלל ההופעה הזו, ההישג של ג'יימס מרפי ופאט מאהוני רק נראה גדול יותר. מנקודת אפס מצב הרוח שעמה הסתיים המופע הזה עלו שני המוחות המוזיקליים הענקיים האלו ופשוט הרימו מסיבה במקום שבו אין קהל, אולם או סאונד שמתאים לאווירה כלשהי של מסיבה. אלא שמרפי ומאהוני התגברו על זה באמצעות מה ש –MGMT שכחו להביא איתם: האנרגיה לעשות מוזיקה, להשמיע אותה ולחלוק אותה – בדיוק מה שהם עשו כל העשור הזה. השיר שאולי ייצג יותר מכל את הסט הזה היה "Don’t Leave Me This Way" של תלמה יוסטון, שדרכו מרפי ומאהוני הבינו בדיוק את הדרישה של הקהל מהם – אל תעזבו אותנו ככה, לא אחרי הפאדיחה הכל כך גדולה שהייתה כאן לפניכם. אולי הם לא הגדירו את התקופה, אבל הם הושיטו יד - ובהחלט הגדירו את עצמם שוב כענקים.