בפרקים הקודמים הייתי בדרכי לספריה כדי לבדוק את הספר המזכיר את המפלצת מהקרפטים, כשלפתע פגשתי במירה. כשחזרתי לאוטו גיליתי שמישהו כתב עליו באבק, ותפסתי את הילד השחור ג'ימבו, שהסביר לי שעלי לעיין היטב בפרוטוקול כלשהו בניירות שלי, כי הדבר נוגע לגורל השושלת שלנו.
2 באוקטובר, 1989 - המשך
בלי חשק שלפתי את ערימת הניירות מתיק הנסיעות שלי. למי בכלל אכפת מדברים שקרו לפני מאות שנים באיזו מדינה נידחת? כיצד יכול הדבר להשפיע על גורל המשפחה? על גורלי שלי? נזכרתי בתמונת השמן בבית אבי, ובדברים שסיפר לי כשביקרתי אצלו. זה היה רק אתמול, אבל נדמה שחלפו מאז שנים רבות.
אבי סיפר לי שהאדם המשופם בבגדי הצבא שבתמונה הוא אביו של סבי, ששמו היה איוון. אביו של איוון, א?ר?כ?יפ?, התגורר בכפר צ'כי קטן. כשהיה צעיר ברח מבית הוריו, ונדד במשך חודשים מספר בין כפריה של כרונוסלביה, שהיתה אז מדינה צעירה תחת שלטון הברזל של מקסימיליאן III. הוא מצא עבודה כשוליית פחח, והפחח לימד אותו לפרזל, לבנות רהיטים, וגם את השפה הכרונוסלבית שזה עתה הומצאה. בתמורה היה מנקה ארכיפ את הבית, מאכיל את חזירי העץ, וגם היה שוכב עם אשתו של הפחח, כשזה היה נוסע בענייני עסקיו. יום אחד חזר הפחח לביתו, ומצא את אשתו בהיריון. מכיוון שלא שכב איתה זה שנים, פנה בזעם אל השוליה שלו, שעמל על בניית צירים לדלת עבור השכן, והיכה אותו מכות רצח. האישה צרחה, ארכיפ התבוסס בדמו, ובתוך כמה שעות מת מפצעיו. הפחח היה נסער עדיין, ואמר לאשתו שהוא יטפל גם בה בהזדמנות. הוא לא הספיק לממש את איומו, כי כעבור שלושה ימים נמצאה גופתו ביער, שרוטה, חבולה, וכרותת אף (כנראה שזה היה הרצח הראשון של "גדול האף מהקרפטים", חשבתי).
אשתו של הפחח לא ידעה אם לצחוק או לבכות, ולבסוף החליטה לוותר על שתי האפשרויות, ולהתרכז בגידולו של הילד, מזכרת מלילות האהבה של ארכיפ. איוון התינוק גדל להפליא, ובתוך שבע עשרה שנים היה לעלם חמודות שכבש את נערות הכפר כולן. אך הוא נועד לגדולות, והכפר הצנוע שעל צלע הקרפטים היה קטן על מידותיו. הוא נסע בכרכרה לטו?ר?יס?י-ס?פ??אטו?לו?ם, הכפר הגדול ביותר בכרונוסלביה, שלימים הפך לבירתה, וביקש להתנדב לצבא האזרחים שהחל להתאסף בפקודתו של שר ההגנה. הוא הצטרף לפלוגה קטנה שעימה ערך אימונים ראשונים בסיף, אבק שריפה ושתיית יין-סנאים, כפי המקובל בימים ההם, שחיילים לא רק שעליהם לדעת להילחם, אלא גם לנסות לפתור את הסכסוכים בדרכים תרבותיות יותר.
אבי המשיך לתאר לי את השתלשלות העניינים. באותם ימים החלו להיאסף שמועות על מפלץ מסוכן המגיח מהיערות בלילות ומטריד את העוברים ושבים. הסיפור השלם והמפורט ביותר היה אודות נער חמורים שהוביל את השיירה שלו (והנה מצטרף פ??מ?ב??ר?יס לעלילה, אמרתי לעצמי) בחזרה אל הבית, אחרי יום עבודה מפרך. לקראת שעות הערב זינק משהו גדול ושעיר על החמור הראשון, ולפני שהנער הספיק להבין מה קורה, השתחרר החבל שקשר את החמורים, ופרצה מהומת עולמים. לפי הנער, שהצליח להימלט בזמן, הוא מצא למחרת שורה של שלדי-חמורים בצד הדרך, רמז לכך שהם נאכלו כולם בתוך לילה אחד, אולם איש לא האמין לו.
בעקבות השמועות קיבלה הפלוגה של איוון פקודה להצטרף לד?יקו?ן מקומי בשם ליאופולד, ולרדוף את המפלצת עד חורמה, או עד שיתפסו אותה, מה שיגיע קודם. הפלוגה הגיעה לכפר, פגשה את ליאופולד ואת ידידו הטוב גוסטב ב??ר?או?נ?ד?ג?ן, וביחד עברו הרפתקאות רבות במרדף אחרי המפלצת. בסופו של דבר, לאחר שכל חבריו לפלוגה נהרגו, הצליח איוון להרוג את גדול האף מהקרפטים, וזכה בשל כך בכינוי "סו?פ??ר?מו?ל?ר", שפירושו בכרונוסלבית "הלוחם הנעלה". הוא התקדם במעלה הדרגות והיה לגיבור לאומי בארצו, עד כדי כך שזכה לפגוש באופן אישי את מקסימיליאן III, שאף העניק לו את תואר האבירות הגבוה ביותר האפשרי. הוא התאהב בסופי, אחייניתו של ליאופולד, השניים התחתנו וחיו באושר במשך שנים רבות, סיים אבי את הסיפור.
הסיפור של אבי היה מרתק אולי, אך בלתי אמין לחלוטין. יותר מדי דברים טובים קרו בו, ולפי היכרותי את המשפחה המצומצמת שלנו, זה פשוט לא יכול להיות. שפשפתי בשתי ידיי את פרצופי, והסתכלתי לצדדים. נזכרתי בדוכן המשקאות ובלימונדה של ג'ימבו, ויותר מכל, בכאב החד שברגלי. הרמתי את שולי המכנס, ונחרדתי. הרגל היתה מכוסה דם שחור, שהחל להגליד בחלקו ויצר תמונה סוריאליסטית בגוונים של גיהנום על שוקי הדואבת. דומה כי למראה הדם גבר כאבי, ואני מיהרתי להחזיר את הניירות לתיק, לקום וללכת למכונית. איני זוכר אפילו אם שילמתי את החשבון או לא.
במכונית החלטתי לוותר על הספריה העירונית, ולחזור הביתה. הרהרתי שוב במהלך הדרמטי שקיבלו העניינים, ביום שהחל רגוע, והסתיים, אם אכן הסתיים, במרוצה ובחשדות שהעלה ג'ימבו. חשבתי על מירה. הייתי מעדיף לבלות בחברתה ברגעים אלו. בשתי הפעמים ששוחחנו היא השרתה עלי אווירת בטחון, שכמוה כבר מזמן לא חשתי. הדבר היה משונה נוכח העובדה כי היא שיקרה לי. מדוע חשתי כך בחברתה, לא ידעתי, אך המשיכה לראותה בשלישית גברה עלי. שלחתי יד לתיק הנסיעות וגיששתי אחר המצית שנתנה לי בפאב. העליתי אותה ובחנתי אותה היטב. היא היתה אדומה, ובתחתיתה היתה מצוירת, כסמל אזהרה, גולגולת שחורה מוצלבת בשתי עצמות. המספר שחרטה מירה בעזרת האולר שלה היה פרוש לאורכה, והוא היה קריא למדי, בניגוד למה שהיית מצפה מכתב חרוט באולר במקום חשוך, על גבי משטח עבודה קטן ולא נוח כמצית. כנראה היתה הנערה מיומנת בעבודת החיתוך. נזכרתי באיום הציני שלה לחרוט את מספר הטלפון על גופתי אם לא אתקשר אליה.
הדלקתי את המצית. הלהבה קפצה ממנה בשמחה ואצבעי החזיקה אותה בחיים. החזקתי בין שתי אצבעותיי סיגריה מדומה, והדלקתי אותה. כיביתי את המצית ונשמתי עמוקות, כמכניס את עשן הסיגריה לתוך ריאותיי. חזרתי על הפעולה כמה פעמים, לו היתה סיגריה אמיתית בין אצבעותיי, היתה ודאי מתכלה במהרה. הפעולה הזו הרגיעה אותי בקצבה הסדיר, באיטיות מחשבתה ותנועותיה, בהעמדת הפנים. דימיתי כי אני שוכב במיטתי ומירה מניחה את ראשה על חזי. דימיתי שיחה ארוכה אל תוך הלילה שאחרי, שיחה שראשיתה במירה ובי, וסופה ביערות אירופיים אפלים, בזמנים בהם נסיכים ומלכים חצו את היבשת על סוסים אציליים. דימיתי מפלצות פראיות וחרבות מדממות.