בפורים אתחפש לפאנקיסט

לקרוא למה שקורה ביום חמישי בערוץ יס 3 "ערב סקס פיסטולס", כפי שזה הוגדר במדריכי הטלוויזיה, יהיה קצת מוגזם, כי ניכר שלא נעשה כאן שום ניסיון לגבש איזושהי אמירה קוהרנטית על התופעה. יס 3 עלו על שניים מתוך שלושת הסרטים הבולטים שנעשו על הסקס פיסטולס והחליטו להקרין אותם ברצף. שיהיה.

אבל נתחיל דווקא מהסוף - מהסרט העלילתי "סיד וננסי", שישודר בשעה 23:45. למרות ש"סיד וננסי" היה סוג של סרט קאלט בחצי השני של האייטיז (הסרט יצא ב-86') אצל תיכוניסטים שאהבו לכתוב את הסיסמה “Love Kills” בטיפקס על השולחן בכיתה, הוא סרט בעייתי בכלל וסרט מחורבן אם מתבוננים בו מהזווית של חובב פאנק.

"סיד וננסי" של אלכס קוקס עושה את העבודה לגמרי לא רע כשהוא בא לספר את סיפור אהבתם ההרסני והאובססיבי של סיד וישס והגרופית האמריקאית ננסי ספנג'ן. גארי אולדמן (חמש שנים אחרי ששיחק ב “Meantime” המצוין של מייק לי וחמש שנים לפני שנכנס לפאזת ה"אני יכול לעשות אחלה של מבטא אמריקאי" ההוליוודית שלו) מרשים בתור סיד וישס, הילד המחוצ'קן וחסר הביטחון שההצלחה גדולה עליו ושלאור הלחצים של המנהל של הלהקה, מלקולם מקלארן, הדרך היחידה שלו לשמר את התהילה ולהתמודד איתה גם יחד היתה על ידי הרס עצמי הולך וגובר.

קלואי ווב אמנם איומה ובלתי אמינה בתור ננסי (למה למה למה לא נתנו את התפקיד לקורטני לאב, ששיחקה כאן רק תפקיד פצפון, וללא ספק היתה יכולה להיות ננסי מושלמת?), אבל עם אולדמן לצדה היא מצליחה להעביר באופן ברור את המסר: ננסי היתה שרמוטה נודניקית, וולגרית, מעצבנת ושתלטנית, אבל היה בה גם צד אמהי ואוהב שפרץ החוצה במלוא העוצמה במערכת היחסים שלה עם סיד, לאור העובדה שהיא מעולם לא האמינה שאף אחד יאהב אותה באמת, וסיד - בזה אין שום ספק - עשה בדיוק את זה. ננסי אולי הכניסה את סיד להרואין, אבל סביר להניח שהוא היה מוצא את דרכו לשם או לסוג אחר של פעילות הרסנית גם בלעדיה.

ברמה של סיפור האהבה בין שתי דמויותיו הראשיות "סיד וננסי" פועל היטב, וזאת בדיוק הסיבה שמבקרי קולנוע שלא ממש מכירים את הלהקה אהבו אותו. בתור סרט על הסקס פיסטולס או על הפאנק, "סיד וננסי" הוא ביזיון מוחלט. העיצוב הכללי שלו אמנם לא רע, אבל הדרך השטחית בה הוא עובר על אירועים ביוגרפיים משמעותיים בחיי הלהקה והמשחק של כל שאר הדמויות פשוט מחריד. אתם בכלל לא יכולים לדמיין ג'וני רוטן יותר גרוע מזה שיש כאן - הח"כ אופיר פינס היה משחק אותו יותר טוב!

לפני "סיד וננסי", בשעה 22:00, אתם מקבלים טעימה של הדבר האמיתי, עם סרטו התיעודי של ג'וליאן טמפל, "הזעם והזוהמה". טמפל חוזר לחבריו הטובים עשרים שנה אחרי שביים את "תרמית הרוקנרול הגדולה". ההבדל המרכזי בין שני הסרטים הללו של טמפל הוא בפרספקטיבה, כאשר "תרמית הרוקנרול הגדולה" מסופרת מהזווית של מלקולם מקלארן – שטוען שהסקס פיסטולס היו המצאה בלעדית שלו - בעוד שב"הזעם והזוהמה" ניתן פתחון פה גם לג'ון ליידון (לשעבר ג'וני רוטן) לחזור שוב על אותם טיעונים שהוא כבר טען בהרחבה באוטוביוגרפיה שלו לאיך וכיצד הוא נוצל על ידי מקלארן. מלבד זאת מכיל הסרט לא מעט פוטג' ארכיוני של הלהקה, שקצת משלים את התמונה ואת הרקע הסוציו-אקונומי לצמיחת הפאנק בבריטניה (שאמנם התחיל באמריקה, אך היה בעל אימפקט רחב הרבה יותר בממלכה המאוחדת), אך מלבד ראיון מרגש עם וישס בפארק לא מחדש הרבה למעריציה. מצד שני, אם אתה חובב סקס פיסטולס אמיתי, במילא אין לך יס בבית.