ערבי טוב הוא ערבי חתיך

מ"משחק ריגול" יצאתי עם חיוך על הפנים. זו השורה התחתונה, וכל היתר לא באמת משנה. אחרי כמה דקות החיוך הזה אמנם דהה, ונזכרתי שמה שראיתי היה בעצם סרט אקשן בנאלי לחלוטין, אבל גם אז היה ברור לי, שבתוך הגבולות המוגדרים של סרט אקשן בנאלי, "משחק ריגול" נושק לשלמות.

אין המדובר בסרט חובה, חלילה. אין פה שום דבר שנשאר עם הצופה לטווח ארוך. סרט מהסוג הזה, שטוני סקוט, הבמאי, פחות או יותר מתמחה בו ("אויב המדינה", "אהבה בשחקים"), אמור לספק הנאה מיידית ולהתנדף אל החלל, וזה אכן כל מה ש"משחק ריגול" עושה. אבל ההנאה המיידית הזו מהוקצעת ומדויקת כל כך, שלא נותר אלא לחייך חיוך רחב וליהנות מהרגע.

הכל ישנו כאן: החל מהעלילה – סוכן סי.איי.איי בסוף הקדנציה מארגן בדרכים עקלקלות מבצע חילוץ לבן טיפוחיו, שהתגלגל בנסיבות מסתוריות אל השבי הסיני – שגם אם הינה נדושה, מספקת את הסחורה ומלאה בטוויסטים כנדרש, דרך המשחק המשובח של רוברט רדפורד ובראד פיט (שמצליח לרסן את האפילפסיה הקלה שלו הפעם, ולתת תפקיד עם קצת פחות פוזות), וכלה בתנועת המצלמה הבלתי פוסקת, האקסטטית, שדוחפת את הסרט קדימה כמו מנוע סילון. הכל עובד.

"משחק ריגול" מומלץ בעיקר כסרט אסקפיסטי, להירגע מולו בימים לאים אלה. המשעשע הוא שלכאורה "משחק ריגול" הוא ההיפך המוחלט מאסקפיזם: סרט שעלילות הריגול שלו מתרחשות כמעט בחצר האחורית שלנו, כולל כל מיני ארגונים ערביים וכל מיני פיגועים חבלניים. אפילו הרקע ליצירת הסרט מתעקש להזכיר לנו את מה שפרשני אולפן שישי אוהבים לקרוא "המצב": צילומי הסרט אמורים היו להתרחש בישראל, אך הועתקו מכאן מחשש לפיצוצים קצת יותר מדי אמינים על הסט. ובכל זאת, הכל בסרט כל כך הוליווד, הפיצוצים בסרט כל כך לא מכאן, והערבים בסרט כל כך לא משם, שמותר בהחלט לחייך. אפילו בקטעים על לבנון. צחוק הגורל? איך אומרים במערכת – לא נכחיש זאת.