ישו מהלך

קנייה ווסט, איך לא. אם יש באמת מישהו שמגלם בעצמו את מה שעבר על ההיפ הופ בעשור האחרון זה הבחור משיקגו שהחל את העשור בתור ניצול תאונה וסיים בתור תאונת סטייל ששווה מיליונים. על הדרך הוא גם עשה מוזיקה. כזו שנשמעת, מופקת ומבוצעת בצורה הטובה ביותר. אליפות של מוזיקה. ווסט הוא כל מה שההיפ הופ באמת היה צריך - כשרון של מוזיקאי ונשמה של מפיק אירועים. ווסט, אם תרצו, הוא מה ששון "דידי" קומבס היה להיפ הופ בניינטיז - כשעוד קראו לו פאף דאדי - רק עם הרבה יותר כשרון מוזיקלי ולא רק חיבה מיותרת למסיבות. ווסט עשה את כל מה שדידי חלם לעשות – מהפכה. אמיתית. לדידי יש אולי יותר כסף (בכל זאת ביגי עדיין שם חם) אבל בטווח הארוך, ווסט ישאיר גם לו אבק, כי ווסט הוא מסוג האמנים האלו שלטוב ולרע אתה יודע שהולכים להישאר בסביבה הרבה זמן. וזמן היפ הופ הוא כמו שנת כלב לאדם. ווסט, לפחות לנוכח הפריצה האומנותית של התקליט האחרון, רק מחמם מנועים.

מעבר למהומה בסטייל שתמיד מלווה את שמו, הדבר הבולט בקנייה הוא המוזיקליות שלו. קנייה בניגוד למה שאפשר היה לחשוב בהתחלה הוא לא קוסם של דגימה אחת. גם כשעוד נסמך על דגימות היה בו משהו שידע לזהות רגש ובאותם ימים – גם היום למעשה – הרגש היה בחזקת נעדר מכל הקפיץ קפוץ הזה ואנשים הרי תמיד ישמחו להתרגש ממוזיקה. גם כשהם רוקדים במועדון. זו האמא של כל הסיבות ללחוץ על כפתור הפליי כשאתה חוזר הבית.

זה התחיל בבלופרינט של הבוס שלו, מי שגילה אותו לעולם כש“Heart Of The City” ו“The Take Over” היו ונותרו שניים מהשירים היותר כנים ומנצחים של ג'יי זי. זה המשיך בשורת להיטים מטורפת הכוללת בין היתר את "Get By” אולי שיר הסולו הטוב ביותר של טאליב קוואלי; “Stand Up” הפסיכי של לודה; “U Don't Know My Name” הצ'יזי של אלישייה קיז ו"Slow Jamz" עם ג'יימי פוקס. כולם התחילו לרפד לו את חשבון הבנק, איפשרו לו לקנות את הסניקרס שתמיד חלם עליהם, בית לאמא ואלו גם סללו את הדרך לאלבום הבכורה שגם ככה נדחה בשל תאונת הדרכים שעבר. הטראומה הראשונה שווסט יחווה בעשור הכי משמעותי בחייו.

הרבה דובר על התאונה ממנה הוא נמלט בעור שניו. הלכה למעשה. בגלל או חרף התאונה ההיא ווסט יצר את אחד מאלבומי הבכורה המרשימים והטובים שיצאו – "The College Dropout". האלבום מעבר להיותו קוהרנטי, עתיר סול ובעיקר כנה ואמיתי בתקופה בה כולם חיפשו את הלהיט שישיג להם זיונים מהצד, הוא הדבר הראשון שקנייה עשה כדי להתמודד עם רגשי הנחיתות שהיו לו כפמליה לאורך העשור. הוא פתח את הפה שעבר עד לא מזמן סדרת ניתוחים מסובכת. הוא הבין שמפיק, עם כל הכבוד המקצועי, זה משהו שבא ומתחלף, אבל תמיד יצטרכו את הראפר ובתור אחד שכוכבו דרך כמפיק, הוא לקח את הצ'אנס וזינק לעמדה. זה לקח אמנם זמן אבל היה משהו בכנות הכובשת, המבוישת ובעיקר בכאב שיש באלבום הזה. "Through The Wire", “Get 'Em High” הם דוגמא לשילוב בין הקול לביט הנכון שיצרו יחד פורמולה שקשה להתנגד לה. ווסט רק שיכלל את הפורמולה במהלך הטרילוגיה שהוציא סביב נשירתו מהקולג' ובכל פעם, כמו מוזיקאי אמיתי, הפנה גב לאלבום האחרון והמשיך לדחוף את העניין קדימה בבולדוזריות שלא תבייש גם את אריק שרון בימי חלדו. ללא רחמים.

שימו לב למרחק העצום שיש בין "All Falls Down” מהאלבום הבכורה, “Gold Digger” המופתי מ"Late Registration" השני וכמובן "Stronger" מ"Graduation" שסגר את הטרילוגיה. אם תרצו הסיפור של קנייה נמצא במשולש שווה הצלעות הזה. כל שלושת השירים האלו נסמכים על דגימות אבל המרחק שדילג בין כל אחד ואחד מהם יכול היה לעשות רק אחד שסקרן לגבי מוזיקה. קנייה למשל. תוסיפו לזה את רגשי הנחיתות שקיבלו את הדבר הגרוע ביותר שרגשות כאלו יכולים לקבל – ריספקט והערכה - ותקבלו את הטראומה השנייה שווסט חווה בעשור הזה – הצלחה.

ווסט בחוכמה ידע לעשות צחוק מעצמו עם אמרות שפר בכיינויות בטקסים חסרי חשיבות היסטורית, ידע לצחוק על עצמו (SNL ובדיעבד גם מסאות' פארק) ולהפוך למפלצת סטייל שלא נחה לרגע. כשיש לך כבוד, אתה רוצה עוד מזה. ווסט אומנם דיבר שטויות למיקרופון של עיתונאים, אבל באולפן הוא עשה את הדברים היותר מדהימים שנעשו בעשור הזה.

קנייה שיקם את הקריירה של קומון בשני אלבומים קלאסיים, הטובים ביותר שהוציא בעשור הזה, הציג את ג'ון לג'נד ולופה פיאסקו לעולם והפך את עצמו למה שתמיד חלם להיות כנראה אחרי ראפר – Trend Setter. ככל שהמוזיקה שלו דהרה קדימה – והיא אכן דהרה – ווסט היה לפניה. המפיק הביישני הפך לזיקית סטייל ששפיותו מוטלת בספק בכל פעם שהציג מראה אחר לעולם. באומנות קוראים לזה אמן טוטאלי. פעם קראו לזה דייויד בואי. וממש כמו זה האחרון, ווסט הקיף את עצמו בחוויה שהיא תמיד הייתה רק שלו. אך בניגוד לבואי וביתר שאת לשאר עמיתיו להיפ הופ, הוא לא הסתתר מאחורי כינוי במה ומהיום הראשון הביא את עצמו כמו שהוא לקדמת הבמה. תהליך שהגיע לשיא אומנותי ואישי באלבומו האחרון, שתפס את כולם בביצים ואז נתן כאפה מצלצלת.

הטראומה השלישית של ווסט הייתה המכרעת מכולן, כי היא הגיעה אחרי שכבר היה לו הכל. מותה של אימו והפרידה מזו שכונתה באלבום "חסרת לב" גרמו לו להבין אובדן מהו לראשונה בקריירה שלו ולהסתתר מאחורי אפקט שריטש את קולו כפי שאף תאונת דרכים לא עשתה והכאב של ווסט לא נשמע בדגימות של אחרים, אלא בכל שנייה ושנייה באלבום המצוין הזה בעל השם הקולע, "808s & Heartbreak".

קנייה ווסט הוא אמן של פעם בעשור. במקרה זה גם העשור שמסכמים פה כבר זמן מה. אחד שהתחיל את העשור בתור מפיק שרצה שכולם ירצו ממנו ביט, ומסיים אותו בתור מפיק שכולם ימותו בשביל הביט שלו. יותר מזה, הם גם ימשכנו את הבית של הסבתא שלהם בשביל בית אחד שלו בשיר שלהם. נרצה או לא, נאהב את האיש או נסלוד ממנו, קשה להתעלם. אי אפשר. כי על כל התבכיינות שלו מגיע שיר שסותם את הפה גם לאחרון הציניקנים. אחרי כל נעל מצועצעת שהוא עיצב מגיע אלבום שיגרום גם לסנדלר בנחלת בנימין למחות את דמעותיו במטפחת, אחרי כל להיט מגיע אחד גדול יותר ותמיד, אבל אשכרה תמיד, זה נשמע הכי טוב שיש. קנייה ווסט סטייל.