כשאני סובל אני נהיה עצבני וכשאני עצבני אני נהיה לחוץ

"לחיי האהבה", הטלנובלה הישראלית החדשה, תשודר כל יום בערוץ 3, הרחק מהגטו של ערוץ ויוה, וגאוותה היא בהיותה מבית היוצר של "לגעת באושר". וכמו ב"לגעת באושר", הרקע לעלילות הפתלתלות ייגע ללבה ויצית את דמיונה של כל עקרת בית במדינתנו השסועה על ידי פערים חברתיים וכלכליים ההולכים וגדלים.

הנוסחה נשארת זהה: שתי משפחות, אחת עשירה (עם אחוזים ניכרים של מניאקים אינטרסנטים ואחוזים קטנים של אנשים טובים שמשלמים את מחיר ההצלחה) ואחת ענייה (שבמרכזה עומדת בחורה צעירה ויפה שמיטב הקונדישנרים באו במגע עם שיערה בתקווה שתלתליה יהיו לא פחות רכים מאלו של עפרה'לה).

רונה היא הגיבורה הענייה שנמלטת מעבר מפוקפק (אם כי לא ברור כמה מפוקפק כבר יכול להיות עברה של בתו של רב-פקד עמיקם חורש, שהדבר החמור ביותר שהוא עשה היה להביא איזה ניגוב על גברת לינוביץ') וחולמת על עתיד טוב יותר. בפרומו לסדרה מגדירים אותה כ"חתולת רחוב פראית", ואכן, היא גם ג'ינג'ית וגם בעלת טמפרמנט שונה בתכלית מזה של עפרה. מהפרקים הראשונים של הסדרה אני מתרשמת שרונה לא פחות ענייה מעפרה ולא פחות טובת לב ממנה, אבל רונה, בניגוד גמור לעפרה, היא לא לפלפונית חסרת אונים, אלא דווקא בחורה אסרטיבית שיודעת לדאוג לעצמה.

מפרקי השבוע הראשון של "לחיי האהבה" עולה ששתי הדמויות המעניינות, המשעשעות והצבעוניות ביותר בסדרה הן סמדר המרשעת (יעל הדר, בליהוק המוצלח ביותר בסדרה) ואלי מרקו העבריין מנשק המזוזות. סמדר הקרה, המחושבת והנחושה סילקה אט-אט את כל המכשולים בדרכה כדי להתחתן עם דורון קדמי - סמנכ"ל השיווק בחברה של משפחתו, שהם הבעלים של יקב מצליח ויוקרתי – ובעזרת שיער שחור ועיניים רעות היא עוקפת בסיבוב את התכונות הרעות של אירית מ"לגעת באושר" (שבסופו של דבר, כזכור, התגלתה כסתם אשה מעורערת וחלשה) ונכנסת היישר לליגה א' של הביצ'ז מהזן האלקסיסי הקלאסי.

אלי מרקו, עבריין ובעל ספריית וידיאו, הוא חבר לשעבר של רונה, והאמת היא שהוא הדמות היחידה בסדרה שאומרת דברים ממש משעשעים (בנוסח "עכשיו אני מתחיל להיות לא רגוע וכשאני לא רגוע אני סובל וכשאני סובל אני נהיה עצבני וכשאני עצבני אני נהיה לחוץ ואז אני לא רגוע"), שבסופו של דבר מעניקים לטלנובלה מסוג זה את הערך הקאלטי שלה.

אולי מוקדם לקבוע, אבל מלבד שתי הדמויות הללו אין ב"לחיי האהבה" אף דמות שיכולה להתחרות בשארם של איצ'ו (עובד התחזוקה השרמנטי של כל הזמנים), דודה לבנה (הברמנית המרירה עם הציצים הענקיים) או ארנון (הגינקולוג האמפתי שיודע להקשיב) מ"לגעת באושר". אולי רק רוחמה, עוזרת הבית, טומנת בחובה את החן הנדיר שהיה לדמויות מ"לגעת באושר", שכן אי אפשר שלא להפיק הנאה פרוורטית בכל פעם שמיה (הבת של דורון קדמי שחזרה מפנימיית הריקוד בניו יורק על כיסא גלגלים, עובדה שמפריעה לכולם הרבה פחות מהעובדה שהיא שומעת יו-2 בווליום חזק מדי) זורקת על רוחמה כיסא או מפילה אותה על הרצפה.

בעוד ש"לגעת באושר", "רמת אביב ג'" ואפילו "סיטי טאוור" הפילו אותך מצחוק כבר על ההתחלה – ואני לא נאיבית מספיק כדי להאמין שזה נעשה בתמימות וללא כוונת תחילה - "לחיי האהבה" מסתמנת כיבשושית ואפילו משעממת, כאילו הושקעה מחשבה אך ורק בקהל היעד הטבעי של טלנובלות ואף אחד לא טרח לחשוב קצת גם עלינו, על כל מי שבא בשביל הדחקות.


* "לחיי האהבה" משודרת בערוץ 3 בכל יום, החל ב-16 בדצמבר, בשעה 20:05