אר נ' ביץ'

כשאתה מוציא אלבום בכורה שהוא קלאסיקה מיידית הדבר עלול לגרום לך לבעיות בהמשך הדרך. אואזיס נתקלו במכשול הזה, גם פרל ג'אם, ואפילו פרננדו סיישז התותח שאחרי "איזו בחורה חמה" התפורר לכלל אנונימיות (הוא עוד יחזור, נשבע לכם באלוהים).

ג'יל סקוט הוציאה בשנת 2000 את “Who is Jill Scott?”, אלבום האר נ' בי הטוב ביותר לאותה שנה ואחת מהיצירות המכוננות של הסול החדש. בן רגע היא הפכה לקרטושקע הכי לוהטת במדורת ההיפ הופ השבטית. אבל השתן לא עלה לה לראש. באלבום השני שלה, “Experience: Jill Scott-826+”, דיסק כפול המורכב מהופעה חיה בצידו האחד ותשעה שירים חדשים בצידו האחר, היא לא עושה את המובן מאליו ומארחת את כל הגווארדיה המוזיקלית שוודאי התדפקה על דלתה בעקבות השוס ההוא, כך שאין בו הופעות אורח מפוארות של באסטה ריימס (יש מקום שהמשוגע הזה עוד לא נדחף אליו?) או ד"ר דרה, להפך – ג'יל סקוט שומרת על האוסול העדין שלה ומלבד קומון, ראפר בקנה מידה שופרא לאללה ו-4 Hero בהפקה של אחד מהשירים הכי יפים בדיסק הנ"ל (“Gotta Get Up” האסיד ג'אזי בנימה דאנסבילית), אין כאן שמות גדולים או פומפה בומבסטית.

אבל זה לא שאין באלבום השני של ג'יל סקוט בעיות אחרות – אתה מקשיב לדיסק הזה ומצפה ליותר. והיותר הזה ממאן להגיע. מדובר בדיסק מעבר, שמתי לב לזה מן הרגע הראשון. מן סיכומון דרך שהוא מבוא להמשך. הדיסק הראשון, שהוקלט בהופעה חיה, הוא חביב מסוגו ומצליח לעבור בהצלחה את טסט שאלת המבחן – "האם היית רוצה להיות נוכח בהופעה הזאת?". בטח שכן. סקוט מבצעת מבחר משירי האלבום הראשון (בולטים במיוחד הביצועים ל”Slowly Surely” ו-“Getting` in the Way” הכל כך מרגש) ומצליחה לרענן את תחושת האינטימיות המאפיינת את השירים היפים שלה.

קשה לשים את האצבע על מה לא בסדר עם הדיסק השני (הכולל את תשעת הקטעים החדשים), אבל נדמה לי שתחושת ההחמצה נובעת בעיקר מהציפייה לגדולות ומההכרה המאוכזבת שאמנם השירים החדשים של ג'יל סקוט ממשיכים את הקו הלא רגיל שלה הן בטכסטים הנוגעים (או כמו שסקוט עצמה אומרת: "אני משוררת. נולדתי משוררת ואמות משוררת") והן במוסיקה האולטרה סנסטיבית (האמאמא של הנאו סול), אבל התמונה הגדולה מגלה טפח בודד (הכישרון העצום של סקוט) ומסתירה טפחיים (חוסר המימוש האולטימטיבי שלו במקרה הנתון), כך שגם אם מדובר בתקליט שני ועדיין מוקדם לקרוא לזה "משבר התקליט השני" (מינוח דלוח הלקוח מלקסיקון מבקרי הרוקנרול, אליבה דה ניינטיז), הייתי מבקש מג'יל סקוט להתאפס על עצמה. ולו בשביל הדורות הבאים.