1. אני עוברת בחנות הספרים הקרובה למקום מגורי. בין עשרות ספרי הפרוזה החדשים, המונחים בערימות, אני מבחינה בספר הנושא את הכותרת "מציצה תל אביבית". הוא שובה מיד את כל תשומת לבי. מהפנט אותי. אני לא מבחינה יותר בכל שכניו המלבניים. הוא קורא אלי, מעצבן אותי, מטריד אותי בבוטות הקלישאתית שלו, בהבטחות המהותיות שהוא זורה, כמו מקדונלדס, כמו סיסמה על מגדל עזריאלי או פרסומת לאורנג' שמבטיחה לי עתיד טוב וכתום. ואני מתנשאת מעליו, הוא גורם לי להרגיש טובה יותר - ובזכות כל זאת הוא משתלט בזינוק ומתחפר תחת עורי. אני לא מסוגלת להתנגד. אני מוודאת שאיש אינו משגיח בי, מרימה את הספר, מעלעלת וקוראת כמה שורות. מתוך חרדה שמא מישהו מציץ בי בשעה שאני מציצה ולפני שהספקתי לצבור רושם כלשהו, אני מחזירה את הספר ומסתלקת.
2. בביתי ממשיכה המציצה לרדוף אותי. אני שבויה. מקווה אולי בכל זאת למצוא קול טרי ומרענן שיוכל לכבוש אותי באמת, מקווה אולי למצוא ארוטיקה נשית חזקה ובועטת, מקומית, צעירה ומורכבת. אולי פיסת הוויה עירונית, ישראלית, תוססת ומיוסרת שצומחת משולי השוליים. זהו זה - אני חייבת, אני הולכת לבלוע את הקציצה התל אביבית הזו בשלמותה.
3. "פעם, גבר שהיה רוצה לתפוס זיון ללילה היה צריך קצת להשקיע בבחורה, אולי לקחת אותה לרקוד, לאכול ארוחה הגונה, להזמין אותה לדרינק. היום כל שמוק מתבגר שיש לו כמה דולרים בכיס מוצא לו בלונדה עם ריח זר שתפתור לו את הבעיות"
(אחת מגיבורות הספר בהגיגים על העלייה הרוסית)
כמובן שאני מתבדה - לפני אכן מונחת יצירה איומה. קובץ סיפורים קצרצרים מאת רויטל אבידור, שמצליחים להפתיע רק בעודף הבנאליות שלהם, חוזרים זה על זה שוב ושוב. שטיחות איומה שהיתה מביישת אפילו דרמה דלת תקציב לערוץ הילדים. כוכבת הספר וחברותיה הן צעירות מרחבי הארץ המתגוררות בתל אביב. כולן מדברות באותה שפה ומתנהגות באותה צורה (אין למחברת שום עניין בבניית דמויות). הן קונפורמיסטיות, שטחיות, ניאו-שוביניסטיות שמתלוננות על שחרור האשה. זונות במסווה של נערות מכללה שכל מטרתן עלי אדמות היא למצוא חתן עשיר או "שוגר דדי" כלשהו.
לאורך הספר כולו לא מופיע אפילו תיאור ארוטי/פורנוגרפי אחד, שום זיון, שום מציצה. המתח מסתיים תמיד בסיסמאות כמו "הפגנתי את ביצועי" או "הם עשו את זה". אפילו את צורת הבילוי הנמוכה ביותר, שמבטיחה הכותרת, לא מצליח הספר לקיים.
הסיפורים לוקים בתסמונת פרובינציאליות אדירה. אין בהם שום דבר תל אביבי (אם יש בכלל דבר כזה), רק המון ביטויים כמו: "הכוכב הזה שנקרא 'תל אביב'... היצורים האלה שנקראים תל אביבים... עיר החטאים", השאובים מעולמם הפנטזמטי של תושבי הקריות והסביבה, ומקבלים בספר מעמד ריאליסטי.
4. מה חשבה לעצמה הסופרת כשהחליטה לפרסם ספר כזה? מה חשבו המוציאים לאור? כדי לברר זאת אני מתקשרת למו"ל. לטלפון - ללא תיווך וללא בירוקרטיה - עונה מיד אהרון בר, בעל הוצאת תמוז. "למה הוצאתם את הספר הזה?", אני שואלת אותו.
- הוא נראה לנו מעניין, פרובוקטיבי ושיווקי.
- ומה בקשר לשיקולים ערכיים?
- מה זה????!!!
- שיקולים ערכיים, ספרותיים.
- את לא שואלת מוכר גרביים או כובעים אם יש לו שיקולים ערכיים, נכון?
- נכון. תודה שהארת את עיני.
והמחברת? יש לי הרושם שהיא יודעת שלא מדובר ביצירה בעלת ערך כלשהו. נראה שהרווח שלה הוא במעמד החדש שהקנתה לה יציאת הספר בקרב דודותיה ומכריה. היא הוציאה ספר. היא עשתה משהו בחייה. בדיוק כמו שיכלה להפוך למנהלת סניף קציצות מתעופפות או לקנות את הפריט האחרון בקולקציית הקיץ של סלקום, עד שידידיה היו שואלים אותה במלוא החשיבות: "תגידי, יש בזה סנייק?".
5. האכזבה שלי הרי היתה כל כך צפויה. אין טעם לקלף את עזריאלי או לפרק נוקיה
לחתיכות כדי לדעת מה יש מתחת, כי אף פעם אין שם כלום. זו סיסמה שיודעת שהיא משקרת. שהיא שם רק כדי למכור אשליה, כדי לכסות על הריק. "מציצה תל אביבית" היא עוד פיסת אשפה בים הזבל הקפיטליסטי. יותר לא אפול בפח (לפחות עד הפעם הבאה).
מק-זבל
17.12.2001 / 11:57