כל מה ש"דמויות", האלבום החדש של הראל סקעת, צריך בשביל להיות יותר סטרילי ממה שהוא עכשיו, הוא סרט משטרה שיתחום אותו וישאיר אותו נקי ומצוחצח כמו שהוא. מצד אחד זו עדות להפקה שידעה לעבוד מהר ונכון כדי לא לאבד מומנטום שכמעט ואבד בקרב שבין סקעת להד ארצי ולא ויתרה על מקצוענות שמאפיינת זמר המונים כמו סקעת. מצד שני, בתוך כל הטהור הזה, "דמויות" נעדר כל רגש של כאב, של צער, קנאה או תשוקה עליהם דיבר סקעת לא אחת באופן כן ופתוח. הגיטרות האקוסטיות, כלי המיתר ושירת הסן רמו של סקעת, היא מקבילה מוזיקלית לאדם שרוחץ את כפות ידיו באופן אובססיבי עשרות פעמים ביום, מחשש שיידבר בו החיידק.
איזה חיידק? אולי אותו חיידק מיינסטרים צר ואטום שקיבל בעין עקומה את "מובן לי עכשיו" ו"בואי היום", שני הסינגלים המובילים של האלבום ובאופן מובהק השירים הטובים ביותר בו. דיסטורשן האצטדיון שאתו נפתח "מובן לי עכשיו" יכול היה להתפתח לאלבום שלם שיביא את קול הזהב של סקעת למקום רלוונטי בהרבה מאווירת פסטיבל הזמר שחונקת את איכויות הכוכב שנמצאות בו. אבל אלבום שעטוף בזיקנה טקסטואלית שמכיל משפטים כמו "מי יקחני עכשיו" או "הו ילד ילד, רוץ אחר הרוח" שלא אמורה לאפיין אדם בסוף שנות ה-20 ביחד עם הפקה שמרנית, גם אם מתוקתקת, הראל סקעת לא יכול להיות הכוכב שהוא אמור להיות.
הפיתרון של סקעת טמון ב"עוד יאיר עליי", שעומד ביחד עם שני השירים המוצלחים שמוזכרים למעלה. הראל סקעת נראה מצוין בחליפה שתפר לו פיטר רוט, שמצליח סוף סוף לתעל את שני הקבעונות שלו ארץ ישראל הישנה ורוקנרול להפקה מוזיקלית מיינסטרימית מצוינת. בשיר הזה חושף רוט שלפחות מבחינה מוזיקלית, סקעת הוא אמן מגוון בהרבה ממה שהוא רואה את עצמו, או שותפים כמו יזהר אשדות וזיו קוז'ו, רואים בו.
כמו שסקעת מרד בחברת התקליטים כי תשוקת היצירה גדולה מיכולת השעבוד לתאגיד חלוד, כך הוא צריך למרוד בסביבה המלטפת, תרתי משמע, שטקסטים חלשים, רוויי קלישאות ועייפים, כמו אלו ב"דמויות", מייצגים (ולראייה: "אלף" של עפר בשן, או "הזמנו אורחים" הכאילו מצחיק של דידי שחר). כמו שפנה לצד הרגיש והרך של שילה פרבר ויהלי סובול, כך הוא צריך להגיע גם אל הצד האפל שלהם כדי שיוכל להציג דמות מורכבת יותר, כפי שסקעת עצמו מצליח להוציא באופן מוצלח חלקית בשירים כמו "סוף" או "דמויות". בשירים אותם הוא כותב בעצמו, סקעת עוסק בנפש המסוכסכת והמצולקת שמאפיינת אדם שנזרק באכזריות לעולם הפלאשים, באופן שהוא ארכאי וילדותי בו זמנית. עם זאת בטקסטים מסויימים מורגש הסדק האותנטי שסקעת חייב להרחיב בעתידו המוזיקלי, ביחד עם שינוי דרסטי ועמוק בתפיסת הפופ שמאפיינת אותו היום.
סקעת יכול לפרק את חומות הגטו בו כלוא המיינסטרים המקומי (שיתקשר לשירי מימון) ולהציב אותו בהקשר שבו ישראל היא לא פרובינציה בגודל זבוב על התחת המפואר של הפופ העולמי. "דמויות" מוכיח שאתה לא חייב להיות מהפכן כדי לבצע מהפכה, אתה רק צריך להרשות לעצמך להידבק בחיידק. אבל סקעת בוחר להמשיך לרחוץ ידיים.
