עצב ישן

סרטי התבגרות הפכו במרוצת השנים לאחד הז'אנרים הבולטים בקולנוע הצרפתי. נערים ונערות יוצאים לחופשות קיץ, מאבדים את תמימותם, משנים את נקודת מבטם כלפי העולם ולעתים קרובות מבתקים את בתוליהם. הקולנוע הצרפתי מעולם לא בחל באירוטיקה צעירה, נועזת ושוברת מוסכמות וכדי לדעת היכן הכל התחיל, יש ללכת 55 שנים לאחור, לחופי הריביירה ואל "שלום לך, עצבות" של פרנסואז סגאן.

"שלום לך, עצבות" (שהאמונה היא ששימש השראה לסיימון וגרפונקל בכתיבת שירם "Sounds of Silence") הוא ספרה הראשון של סגאן, שהפכה לאחת מגדולות הסופרות של אירופה במאה ה-20 ולפני חמש שנים הלכה בגיל 69 לעולמה חסרת כל. הנערה ססיל מבלה חופשת קיץ בריביירה עם אביה האלמן והנהנתן ר?מון, מושא הערצתה. כשלחייהם נכנסת אן לרסן, מאהבתו של האב, ועומדת להתחתן עמו, ססיל מבינה שהיא עלולה לאבד את הנפש התאומה שלה ורוקמת מזימה להשאירו אצלה.

ב-1954, כשהיא בת 18 בלבד, פרסמה סגאן את הרומן הידוע, שהפך מיידית לרב מכר (תורגם גם לעברית על ידי עליזה שני ב-1955) ומאוחר יותר עובד לסרט בבימויו של אוטו פרמינגר ובכיכובם של דייויד ניבן, דבורה קר וג'ין סיברג. הספר היה לתנ"ך ולהמנון של צעירים מרדנים, שביקשו מפלט מעול המציאות הקשה של שנות ה-50, מליקוק הפצעים של מלחמת העולם השנייה ומאיומה של המלחמה הקרה. הנוסחה של פאם-פטאליות נערית, של מוח צעיר קודח שעושה בית ספר לכל המבוגרים בסביבה, הייתה בבחינת גאדג'ט חדשני ונבלעה בשקיקה בכל רחבי העולם המערבי.

2009 היא לא 1954, השטאנצים המגדריים שונים לחלוטין, וכמעט כל התבניות שהיו מקובלות אז, לא ממש רלוונטיות היום. לכן, הוצאתו המחודשת של הספר על ידי "אחוזת בית", נותנת הזדמנות טובה לבדוק האם "שלום לך, עצבות" עומד במבחן הזמן, או שיש לקטלגו כקלאסיקה נטולת כל משמעות אמיתית בימינו. על המכשול הראשוני, של התרגום, הוא מדלג בקלילות, משום שדורי מנור הצליח במיומנות רבה לשוות לו נופך עדכני מבלי לעורר חוסר אמינות כלפי התקופה.

דמות המפתח ברומן אינה זו של ססיל וגם לא של אן, אלא דווקא זו של האב רמון, שאינו ממלא את תפקידו הקונסרבטיבי כפטריארך דומיננטי ומחנך, גם כשהאחריות לעשות זאת מוטלת בכל משקלה על כתפיו. הוא רואה בבתו את חברתו הטובה ביותר, משתף אותה בסודותיו, כמה למעשי משובה, מתקשה להתחייב ולהתמסד ושומר על רוח נעורים. בעוד אן מפצירה בססיל ללמוד ואוסרת עליה להיפגש עם אהובה סיריל, דווקא רמון הוא זה שמעקם את פרצופו לא אחת בהעוויית "תני לילדה ליהנות". למעשה, רמון וססיל נראים יותר כמו אחים ופחות כמו אב ובתו, כשאצל הבת מתפתחת גם הערצה אירוטית לרוח הצעירה ולמראה האטרקטיבי של אביה. העובדה שבת רואה באביה מודל לחיקוי אינה מפתיעה, אולם הקונטקסט והסיבות לכך הופכים את מערכת היחסים בין ססיל לרמון למיוחדת.

מכיוון שפרנסואז סגאן כבר מזמן סגרה את המעגל של חייה הספרותיים, מסקרן מנקודת הזמן של ימינו לבחון באיזו דרך בחרה לחיות אותם – דרך חוסר המחויבות של רמון או דרך הפרקטיקה הנוקשה של אן. היא הייתה סופרת מצליחה שאהבה את התענוגות, נסעה במכוניות פאר והתמכרה לאווירת החופש, לנהנתנות, להימורים ולסמים. בגיל 28 כבר הייתה גרושה פעמיים ואם לילד ולאחר מכן המשיכה לנהל חיי אהבה סוערים עם גברים ועם נשים. כשסגאן כתבה את "שלום לך, עצבות" היא כבר ידעה שדמותה שלה תנוע על הציר שהתוותה באמצעות האב הספרותי שיצרה ותסטה לחלוטין ממורשתה של אן. למרות זאת, על אף שבשם הנון-קונפורמיזם הייתה בידיה הזדמנות לסגור חשבון עם מייצגי התבונה וההיגיון, סגאן בחרה שלא לעשות זאת, נהפוך הוא – היא נתנה להם הזדמנות שווה לנצח.

על אף שחלף זמן כה רב, "שלום לך, עצבות" נשאר רלוונטי. גם אם העלילה לא מתוחכמת ומתחכמת, הספר ממשיך לשבור לא מעט מהמוסכמות שמקובלות גם בשנות ה-2000 ולכן, בהחלט ראוי היה לתרגמו ולהוציאו שוב. על ידי כך, אלה שקראו אותו בצעירותם והיום הם הורים או סבים יוכלו לבחון אותו בפרספקטיבת הזמן האישית שלהם, ואלה שייתקלו בספר לראשונה יתוודעו לרומן מופלא, שלא איבד מטעמו גם אחרי יותר מיובל שנים.