מה אוהבים הילדים?

פיבר ריי היא לעולם האלקטרוניקה מה שוושתי באניאן היתה לעולם הפולק. שתיהן נחשבות על ידי האדם הפשוט כמוזרות, סהרורויות וסוג של רוחות רפאים; שתיהן עושות משהו כביכול פשוט, אבל כזה שאף אחד אחר בדורן לא עושה אותו, וכמובן, שתיהן מעולות, מלטפות ועוקצות בדרכים דומות. פיבר ריי כנראה מודעת לדימיון והיא גייסה את הסאבלימינל קיד לעשות גרסת כיסוי ל"Here Before" מתוך אלבום הקאמבק של באניאן, "Lookaftering".

השיר חדש והיפיפה של הקלקסונס ישאיר אתכם עם תחושה לא נוחה שצועקת שוב ושוב "וואט דה פאק". זה לא דומה לשום דבר שהייתם מדמיינים - זה מינמלסטי, עתיק, עדין ושברירי. זה באמת מקסים, אבל זה ממש לא הקלקסונס, ואם מישהו יטען שמדובר במתיחה, אני אהיה הראשון שאאמין לו.

בק לא נותן לנו שקט. איך שנגמר אלבום הבננה הוא מיד המשיך עם מועדון התקליט שלו לשירים של לאונרד כהן והפעם הוא מגייס לצידו את חברי MGMT ואת דבנדה בנהארט. האמת, לאונרד כהן הוא הרבה פחות שוס מהוולווט אנדרגראונד (חולקים על דעתי? ברינג איט און!) ולכן לא נכניס לילדים כל קאבר שייצא מהכיוון של המועדון. אבל הכיסוי של "Suzanne" הוא טוב מדי, ואי אפשר שלא להתייחס אליו.

Thee Fair Ohs כל הזמן מתעוררים בטעות, בתחתית אגם קייצי. אולי כדאי שיפסיקו עם הסמים. בעצם על מה אני מדבר? הם חייבים להמשיך ולראות מה עוד יקרה להם.

From כבר היו פה במדור פעם ועכשיו הם מגיעים להופעה נוספת כשהם נלחמים על הזכות של ילדי העולם כולו לחגוג. לא צריך להיות גאון בכדי להבין שמדובר בקאבר לביסטי בויז וגם לא צריך להיות מבריק במיוחד בכדי להינות מהאינטרפטציה של פרום לקטע. אבל דוגרי, איך הם יכלו לפשל פה?

שבוע שעבר הבעתי פליאה מכך שהסינגל החדש של ג'יימי טי הוא באמת מוצלח והנה, דלף האלבום המלא ומסתבר שהסינגל בישר על הרוח השלמה של האלבום המשובח הזה.

ואם כבר בדליפות עסקינן (על מי אני עובד? המדור כולו היא דליפה אחת גדולה, אבל ניחא), אז גם האי-פי החדש של הכאבים בלהיות טהור לב דלף, והוא שומר על הרמה הגבוהה שהחבורה הזו הציגה עד היום.

מה שלא סיפרתי לכם על השיר של הקלקסונס הוא שהוא יצא על ספליט משולש ביחד עם אלן וגה ו-No Bra, ושלושת הקטעים הם מיוחדים וכיפיים למדי. ב-"Speedway" יש גם דיבור על מהירות וקוקאין, שני דברים שמובילים לפרודקטיביות יתרה, וכמו שאתם יודעים, הילדים מתים על פרודקטיביות - בלעדיה הם לא יגיעו לשום מקום בחיים.

אדי ארגוס לא מהסס לשקר. באוסף החדש "Play Some Pool, Skip Some School, Act Real Cool: A Global Pop Tribute to Bruce" הוא לוקח את הרכב הגלאם שלו, Glam Chops ומכסה את "Born In The USA" כשהוא צועק שוב שוב "נולדתי בארצות הברית", למרות שכולנו יודעים שהדבר היחיד שיותר בריטי ממנו הוא המלכה.

ג'ורג' פרינגל - בתקווה האישה שאיתה אסיים את חיי - סוף סוף הפילה את אלבום הבכורה שלה והוא הדבר הכי טוב שקרה לי מאז שגיליתי שיש משחת שיניים בטעם וניל. ביקורת מלאה על האלבום, "Salon Des refusés", תגיע שבוע הבא, ועד אז אני בטוח שתבינו את הגאונות שבשירים שלה, או את היופי שבתמונות שלה.

השבוע בפינה של מה שהמבוגרים אוהבים יש מיליון סיבות להכניס את LCD Soundsystem. חוץ מהעובדה שג'יימס מרפי הוא אלוהים ושהמוזיקה שלו היא הדבר הכי טוב שיש, הוא גם מאוד רלוונטי ברגע זה ממש: ג'ורג' פרינגל, הבחורה מהשיר הקודם, החליטה להתחיל ולעשות מוזיקה אלקטרונית כשאח שלה השמיע לה את "Losing My Edge" ושבוע שעבר, אחרי השעמומון שהיה ההופעה של MGMT, ג'יימס מרפי נתן ביחד עם פט מאהוני את אחד מהסטים הכי טובים ששמעתי. האיש לא מסוגל לאבד כלום, בטח שלא את הקצה.

מאט אנד קים לא עונים לטלפון במהלך היום. לא נאה להם. זה בסדר, אני לא עונה לא ביום ולא בלילה. יותר מדי מעריצים. אבל כשדה לה סול מתקשרים אל מט אנד קים, הם לא יכולים להתאפק ומיד רצים לשפורפרת, רק בכדי להתאכזב ולהבין שסתם מדובר באיש אלמוני שרוצה לעשות מאש אפ. טוב נו, זה עדיין שווה שיחת טלפון.

שבוע שעבר שמתי פה את השיר הפותח מתוך האלבום החדש של ג'יי-זי, ולמרות שהוא קטע מצוין, במהלך השבוע הבנתי שהלהיט האמיתי של ה"Blueprint 3" הוא "On To the Next One". יש לו את הקצב הכי מקפיץ בעולם, הפקה מטורפת ופלואו רצחני. כזה שיר הילדים יכולים לאהוב גם שבועיים אחרי שהוא דלף - באמת שמדובר במשהו מיוחד.