בלבוסטע סאדו-מאזו

הרעיון של תפיסת אופנה כאמנות הוא לא חדש, רק שאף פעם לא ממש הוחלט באיזה מדיום אמנותי למקם את האופנה. מבחינתו של הצלם היפני שואיצ'י אאוקי (Shoichi Aoki), כשאדם מבטא בצורה יצירתית את מחשבותיו, את אורח חייו ואת מערכת היחסים שלו עם סביבתו דרך הבגדים שהוא לובש, זה פיסול, והז'אנר הפיסולי החביב עליו הוא אופנת רחוב.

המיינסטרים היפני אימץ את האופנה המערבית רק לפני כחמישים שנה, ובמשך תקופה ארוכה האופנה המערבית נחשבה בעיני היפנים למאוד שמרנית. מבחינתם, ללבוש קימונו צבעוני תמיד היה יותר מעניין ואקספרסיבי מאשר ללבוש חליפה. בשנות השמונים הגישה הזאת החלה להשתנות, והיפנים התמסרו לחלוטין למעצבים, תוך כדי ציות עיוור לתכתיבים של ליין הבגדים או המעצב האהוב עליהם, בין אם הוא מערבי או יפני.

הערעור המסיבי על תכתיבי המעצבים החל ביפן באזור Harajuku – אחד השינקינים של טוקיו. הנערים והנערות שהסתובבו במקום החלו לבטא את עצמם בצורה יותר חופשית על ידי הבגדים שלהם, כשהתוצאה היתה מצד אחד צמיחתם של טרנדים ברורים ותת-תרבויות מקומיות חדשות, ומצד שני כמות גדולה של ילדים שבחרו להתעלם מהטרנדים הקיימים ולבנות לעצמם זהות עצמית ייחודית שמתפשטת מקסימום על מעגל החברים הקרוב, מה שהוליד תת-תרבויות קצרות טווח בעלות שלושה-ארבעה נאמנים.

בין הטרנדים היפניים הפופולריים והשכיחים יותר ניתן למצוא את סגנון ה- Wa-monoשמטשטש את הגבולות בין אופנה יפנית ואופנה מערבית, וממזג את השתיים יחדיו על ידי שילוב של פריטים יפנים מסורתיים (חגורות קימונו, סיכות שיער וכפכפים יפניים) עם פריטים מערביים, את סגנון הגאנגורו, שמייצר נערות שנראות כמו שילוב בלהות בין ביץ'-בייבס קליפורניות, ביצ'ז כושיות ופרחות ישראליות מצויות (המראה כולל שיזוף מלאכותי מוגזם, איפור לבן מסביב לעיניים, ליפסטיק לבן, חצאיות מיני קצרצרות ופלטפורמות ענקיות), ואת סגנון הקוגארו, שמאפיין לוליטות חמודות שהן רפליקות של דמות המנגה האהודה Sailor Moon. פרס הלוק הממוסד המדהים ביותר הולך ל-EGL (ראשי תיבות של Elegant Gothic Lolita). אפשר לדמיין לבד, אם כי צריך לראות כדי להאמין. השלב הבא הוא להזמין פריטים מיוחדים ליצירת הלוק באינטרנט (תאמינו או לא, יש ברשת חנויות המתמחות בשיווק בגדי EGL).

כדי לתעד את אופנת הרחוב המתהווה של אזור הראג'וקו בטוקיו ייסד שואיצ'י אאוקי בשנת 94' את הפנזין “Fruits”, שצמח, הפך לקאלט למביני דבר ובשלב מסוים נכנס לביתה של כל נערה יפנית בעלת מודעות אופנתית גבוהה שרוצה להתעדכן בטרנדים האחרונים. מה שעניין את אאוקי יותר מאשר הטרנדים הפופולריים אלו האנשים שמייצרים לעצמם סגנון עצמאי ורב שכבתי.

בימים אלו יצא הספר “Fruits” (בהוצאת Phaidon), שמאגד יחדיו את כל הכוכבים של הפנזין. כל מה שהספר מכיל אלה צילומים פרונטליים (ברובם) של צעירים יפנים בין גיל 14-15 לתחילת שנות העשרים, לבושים בצורה קיצונית. המצולמים מסתכלים היישר למצלמה, דופקים פוזה ייצוגית, ובתחתית העמוד אנחנו מקבלים אינפורמציה נוספת על כל מצולם, שכוללת את שמו הפרטי, גילו, מאיפה פריטי הלבוש השונים שלו, ממה המראה האישי שלו מושפע ומה האובססיה הנוכחית שלו. ההשקעה היא עצומה, התוצאה היא מרהיבה, הפרזנטציה היא הכל, וגם כשההשפעה הבולטת היא תרבותית/מוזיקלית, התחושה, לפחות לעיניים מערביות, היא פלסטית לחלוטין.

המראות בספר הם שילובים בלתי אפשריים של רטרו לא ממוקד, סייבר, פאנק, טראנס, בריט-פופ, אסיד-האוס, היפי שיק, קאובוי שטיק, רוקאבילי, סייקובילי, פרחים, תותים, צעצועים, ממתקים, פרפרים וחיות שונות. המעצבים ובתי האופנה החביבים על המצולמים הם מערביים בחלקם ויפנים בחלקם, כדוגמת סופר לאברז, היסטריק גלאמור, בטי'ז בלו, מילק ונעליים של באפלו, ונראה שגם מי שהולך על טהרת העיצוב העצמי והקסטומייזינג האישי עדיין לא יהסס להכניס לשילוב גם פריט של ויוויאן ווסטווד או ז'אן פול גוטייה, מה שמצביע גם על הרקע הסוציו-אקונומי של המצולמים.

הייעוד המקורי של הדברים הוא כמובן לא רלוונטי והילדודעס המשוגעים לא יהססו ללבוש חצאית על הראש, תחתונים על המכנסיים או סיר לילה בתור כפפות (כשהאביזר הפופולרי ביותר היה ונשאר צעצועים), ולעולם לא יתעצלו להוסיף עוד שמונה צמידי פלסטיק, שלוש-ארבע שרשראות, שני קילו נוצצים, כנפי פרפר, כתר של מלכה, פירסינג בלבלב, ראסטות סגולות וכובע של עכברוש להשלמת הלוק. ההשפעות הויזואליות נעות בין דובים, עליזה בארץ הפלאות, מלצריות, חלבנים, "בצהרי היום", שירלי טמפל, סינדי לאופר ואילנה אביטל, והאובססיות הנוכחיות של המצולמים נעות בין ייצור תסרוקות, תפירת בגדים, גרפיטי, חלזונות, מיונז סומסום, חפיפת שיער ותפיסת חיזרים.

בתקופה האחרונה, אם לא יכולתם לנחש זאת לבד, מצב היצירתיות בשכונה מתחיל להידרדר. אזור הראג'וקו, כמו שינקין שלנו וכל השינקינים באשר הם, מתחיל להתמסחר ולהתמלא בסופי השבוע בנערים ונערות רגילים ומשעממים, שנמשכים לצבעוניות של המקום והורסים את האותנטיות והליברליות שלו. את שואיצ'י אאוקי זה מאוד מבאס, והוא מקווה שהספר הזה יצליח לשמר את הרוח החיה של המקום ולמנוע את היעלמות התופעה.

* את הכתבה אפשר למצוא גם בגליון דצמבר של המגזין "ניוזיק"
טלפון למנויים: 03-5686168