מוות בעריסה

באנגליה מאוד אוהבים את ה-Cribs. אוהבים אותם כי ג'וני מאר מהסמיתס הצטרף אליהם, אבל לא רק. אהבו אותם גם קודם. ובעולם האינסטנט של היום אפילו יש להם סוג של ותק – אחרי הכל, האלבום החדש שלהם, “Ignore the Ignorant”, הוא כבר הרביעי.

את המעבר הרשמי מאינדי איזוטרי לליגה של הגדולים עשו הקריבס באלבומם האחרון, “Men’s Needs, Women’s Needs, Whatever”, שהגיע למקום ה-13 במצעד האלבומים הבריטי, בין היתר בזכות העובדה שאלכס קפרנוס מפרנץ פרדיננד היה חתום על ההפקה. וכנראה שגם בזכות העובדה שאם.טי.וי צינזרו את הקליפ של “Men’s Needs” לצפייה בשעות היום בגלל קטעי ה-gore המצחיקים שבו (את הבחורה הערומה הלהקה עצמה צינזרה עוד קודם עם ריבועים שחורים באזורים הבעייתיים).

אך למרות הצלחת האלבום, הקריבס המשיכו לדבר בראיונות על אתיקת האינדי הפנאטית שלהם וההתעקשות לסחוב ציוד לבד, עניין שמאוד הרשים את ג'וני מאר. רצה הגורל ומאר פגש את גארי ג'רמן – הבסיסט והסולן של הקריבס - במסיבת ברביקיו בגינה של סטיבן מאלקמוס מפייבמנט בפורטלנד לפני שנתיים, אחרי שהוא שמע את אחד הסינגלים שלהם, “Hey Scenesters!”, ברדיו. זה לא נגמר בפרגית בפיתה.

מאז הפירוק של הסמיתס, ניגן מאר בהרבה להקות – בדרך כלל לא כחבר קבוע, אלא כנגן אולפן או נגן הופעות – ובכל פעם שצצה ידיעה על להקה שהוא הולך לשתף איתה פעולה התעורר גל של התרגשות וספקולציות. חוץ משיתוף הפעולה המתמשך שלו עם ברנרד סאמנר מניו אורדר בצמד אלקטרוניק, ניגן מאר עם The The, הפריטנדרס, פט שופ בויז, אואזיס, קירסטי מקול, בילי בראג ואחרים. בתחילת העשור הוא הקים הרכב בשם ג'וני מאר וההילרז עם הבן של רינגו סטאר, ולפני שלוש שנים הוא פתאום הצטרף ללהקה האמריקאית מודסט מאוס, איתם הספיק כבר להוציא אלבום אחד ואי.פי אחד. ואז, בתחילת שנה שעברה, הוא פתאום הצטרף לקריבס. לא רק שהוא מבוגר מהאחרים בכמעט עשרים שנה, הוא גם היחיד שאינו נושא את שם המשפחה ג'רמן.

למרות שעד כה הקריבס היו יחידה משפחתית – שני תאומים ואחיהם הצעיר בתופים – צורף ג'וני מאר ללהקה כחבר מן המניין. וכמו במקרה של מודסט מאוס, גם כאן הגיטרה שלו נשמעת כמו חלק אינטגרלי מהלהקה. לפעמים היא (כמעט) בלתי מורגשת, לפעמים אפשר לזהות אותה בקלות, אבל היא לעולם לא משתלטת או נשמעת מודבקת. מאר משתתף גם בכתיבת השירים, וגם כאן הוא מועיל ומשפיע, אך לא בהכרח נורא דומיננטי (חוץ מבשיר הנושא, שמאוד מזכיר שיר אהוב של הסמיתס). ההבדל היחידי הוא שמודסט מאוס להקה הרבה יותר טובה מהקריבס.

ובכל זאת, הקריבס הם לא רעים. יש להם גאוות יחידה מרגשת (בדיוק מהסוג שהיית מצפה משלושה אחים שגדלו בעיירת כורים לשעבר במערב יורקשייר), יש להם אנרגיות מדבקות והם יודעים לכתוב שירים. וכידוע, הם גם יודעים עם מי לעבוד.

את האלבום החדש של הקריבס הפיק ניק לוניי, מי שפרץ בתחילת האייטיז בזכות עבודתו עם PIL ולאחרונה הפיק את היה יה יה'ז, את מקסימו פארק, ניק קייב וסופרגראס. לוניי מעניק לאלבום סאונד אייטיזי עמום – תשמעו את השיר "City of Bugs" ותבינו על מה אני מדברת - אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

נחזור לתחילת האלבום, שהשניות הראשונות שלו שייכות כולן לג'וני מאר. ואכן מדובר ב-12 שניות נפלאות. גם כשהאחים ג'רמן מצטרפים אליו "We Were Aborted", השיר הפותח, הוא להיט פוסט-פאנק אייטיזי לגמרי לא רע. אלא שהבעיה הגדולה של האלבום מתגלה במלוא חומרתה בשיר השני, הסינגל "Cheat on Me".

הבעיה של הקריבס היא קולו של הסולן, גארי ג'רמן. אמנם ג'וני מאר הצהיר שבעיניו ג'רמן הוא זמר הרוק הכי טוב שיש היום, אבל בעיני הוא פשוט נוראי. כשהוא צועק "Cheat on Me" ואז ממשיך עם "יההההה" אינסופי, בו הוא מוציא לעצמו את הגרון, זה כואב לי בכמה איברים בבת אחת. אחר כך מגיע "We Share the Same Skies" – אולי השיר הכי טוב באלבום – וגם אותו מחרב ג'רמן בקולו. בשירים בהם הוא לא שואג כמו אריה עם אנגינה הכל בסדר, אבל גם אז כל הזמן מפחדים שהוא יתחיל לצעוק (אם גם אתם מפחדים, דלגו על השיר “Nothing”, שם הוא צועק כאילו משפדים אותו). עם סולן בעל קול בלתי נסבל, לא יעזור בית דין. גם לא הגיטרה של ג'וני מאר.