יותר קל לכתוב על מוזיקה, כשהאמן מצליח לאבחן בעצמו את התהליך שעבר עליו. הכי קל לכתוב על מוזיקה כשהאמן אפילו יודע לתת לזה כותרת וזה בדיוק מה שאסף אבידן והמוג'וז עשו כשקראו לאלבום שלהם "Poor Boy/Lucky Man". ארבע המילים הללו מסמלות את התהליך שעברו אבידן והמוג'וז בשנה האחרונה מהרכב שמסמל את תמצית הבידוד והתלישות של המוזיקה הישראלית מהעולם להרכב שיש לו מקום בסוני-קולומביה.
זה מתחיל כבר בסטייל. האלבום החדש יוצא בשתי עטיפות שונות, אחד לילד המסכן או העני ואחד לגבר בר המזל. שתיהן מעוצבות להפליא עם חוברת עשירה שחיה בהרמוניה עם השפה הויזואלית שקיימת במוזיקה של המוג'וז. הארט שמסביב ליצירה מוזיקלית הוא כמובן לא המרכז, אבל "Poor Boy/Lucky Man" מצליח לנצח את החולשות שלו בזכות היותו פרי מחשבה מדוקדקת. כשמדובר באלבום האחרון של הלהקה שעדיין נוצר בתנאי אינדי, ההישג מרשים עוד יותר.
אבל המהפכה האמיתית של אבידן והמוג'וז היא באותה נקודת התבגרות שהבריאה את מחלות הילדות של ההרכב, כמו ההסתמכות המוגזמת על קולו של אבידן ועיבודים מוזיקליים שהיו כלואים בשיממון המיינסטרים רוקנרול שמאפיין פאבים של קיבוצים. "Poor Boy/Lucky Man" הוא אלבום שונה בתכלית מ"The Reckoning" , רב המכר ההיסטרי של אבידן והמוג'וז, כי הוא מצא דרכים יצירתיות לא לוותר על המשיכה הבסיסית שלו למבטא של דרום ארצות הברית ועדיין להישמע רלוונטי וחי. אבידן המבצע הוא ראשית השינוי הזה, כשאימץ לעצמו מנעדים רחבים בהרבה בקול החד פעמי שלו, זרק את ג'ופלין להירואין ועבר לקול משמעותי בהרבה, זה של ג'ק וויט, כפי שהוא משתקף ב"Thousand Little Lies" ו""Jet Plane. אחרי אבידן המבצע, אבידן הכותב הצית את דף הקלישאות עם העלים והעצים של "The Reckoning" ועבר לכתוב טקסטים כמו "Brickman" היפהפה על דמות שהיא מעין פינוקיו ("אומרים שהחלב של אמא שלו היה עשוי ממלט / ושאבא שלו בנה אותו לבנה על גבי לבנה") או שיר אהבה מקסים כמו"Small Change Girl" (עם הטאץ' העדין והחשוב של שלומי שבן בפסנתר). אסף אבידן הוא לא דוד אבידן וגם לא אלכס טרנר. האנגלית שלו היא יומיומית במובן כפרי יותר מאשר עירוני מתועש, אבל כמו העיצוב וההפקה המוזיקלית, גם הטקסט עובד לפי האווירה שהלהקה ביקשה ליצור וכקונספט, האלבום כולו מנצח בזכות אותנטיות והפקת לקחים.
עוד בוואלה!
אפשר היה לוותר על "Your Anchor" הישן יחסית ומחלות הבייבי בייבי של אבידן (באופן כללי, קיצוץ האלבום ל-10 שירים היה מיטיב איתו), אבל גם כשאבידן נופל במלכודת שירי "יחסינו לאן?" - שחולשתה בקרב אמנים ישראלים מצריכה דוקטורט - המוג'וז מגבים אותו ברוקנרול מעודכן בהרבה מזה שאפיין אותם עד כה. הרגע שבו "Thousand Little Lies" הופך מבלדה מנומנמת לקטע מחושמל הוא גם מבחן הבגרות המוצלח של ההרכב וגם אחד הרגעים הטובים ביותר באלבום שחבל שהצליל המחושמל לא מקבל בו מקום נכבד יותר.
הדרישה מהמוזיקה להתקדם כל הזמן חייבת לבוא גם עם היכולת של המאזין להשתנות, לעמוד שוב ושוב מול היצירה הסופית ומבחן הזמן ולהיות מסוגל להבין דינמיקה של שינוי. גם אחרי יותר משנה וחצי, אני מאמין ש"The Reckoning" הוא אלבום לא טוב בלשון המעטה, אבל אבידן והמוג'וז - וייאמר לזכותם שהם עשו זאת מלכתחילה פשוט המשיכו לעבוד באופן קר וצלול. החתימה בסוני-קולומביה היא תוצאה של ליטוש ושיפור מוצר מיינסטרים איכותי להמונים, אבל היא תוצר לוואי לכלל הבסיסי והחשוב ביותר של הרוקנרול אין שום סיבה להישאר במקום. עכשיו נותר רק לראות עד כמה רחוק אסף אבידן והמוג'וז יגיעו.
