פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יניב תשואה

      למרות החמצת ההזדמנות לדוקומנטרי איכותי בפריים טיים, "יום אחד אהיה כוכב" של עמיר גלעד עדיין מעביר מסר חשוב. הילית וולברג תהילה

      שאלת התזמון של הקרנת הסרט "יום אחד אהיה כוכב", על אודות הפיכתו של עידן יניב מנער אלמוני לכוכב פלייליסט, מעוררת תמיהה. מאז יציאת האלבום "על הרחבה" עברה חצי שנה וכבר חודשים שלא זמזמתם שיר חדש שלו שנטחן ברדיו. עידן יניב לא דיבר על הכל כמו ריטה ולא הגיב לשמועות כמו אייל גולן; הוא לא התבכיין למצלמה כמו רמי קליינשטיין ולא שפך עצבות לרוני קובן כפי שנינט עשתה ערב יציאת הסינגל "אם אני אלך"; למעשה, עמיר גלעד ליווה את עידן עוד הרבה לפני שהוא נהפך לכוכב שהוא היום – שאלה נוספת שנותרת בגדר תעלומה היא מדוע עשה זאת – ולמעשה, אפשר להניח בלי טיפת ציניות שהסרט על עידן יניב הוא לא עוד גלגל משומן במכונת יחסי הציבור של מנהל האמנים, ינאי רטפן (שהעבודה עם יניב הקפיצה אותו לדרגת מנהל גדול בתעשייה).

      אקט שנעדר מריח יחסי הציבור הוא כמובן בשורה משמחת עבור הצופים, במיוחד כשמדובר בערוץ 2. הקלישאה היחצנית הפכה להזדמנות דוקומנטרית אמיתית להציג ילד אבוד שכל רצונו זה להצליח (לא באמת חשוב במה) במסע מפרך אל עבר התהילה, תוך חשיפה נדירה למדי לעולם החימום במיקרו של כוכבים מוכנים מראש.

      בנוסף להיעדר האינטרסים הללו, תוכנו של "יום אחד אהיה כוכב" מבהיר אף יותר שאין בו כדי להלל את שמו או לחזק את המותג המכונה עידן יניב. הזמר לא רק נחשף במסכנותו אל מול המשפחה התובענית שלו שלוחצת עליו כאילו הוא הסיכוי היחיד שלה לנחת, הוא גם נחשף בשאיפותיו נטולות ההקשר המוזיקלי. יניב לא מגן על המקצוע שלו, לא נלחם בשם הרצון שלו לשיר ואפילו לא מתיימר להפיץ את הבשורה האמנותית שלו, פשוט כי יניב לא מנסה לעשות אמנות. הוא מנסה לזכות בהערצה. הוא מוצג כקורבן אומלל של מערכת משומנת שניצלה את המומנטום של "גלגל ענק" והצלחתו האדירה בסלולר וכנגד כל הסיכויים הפכה זמר מזרחי לזמר פופ במרכז הקונצנזוס.

      מה עם אהבה?

      על ערכו של הסרט ותרומתו להבנת החצר האחורית האמיתית של הפופ בישראל אי אפשר להתווכח. אבל אפילו כשכל החומרים משחקים לטובתו של גלעד ומעניקים לו הזדמנות אמיתית ליצירה מרגשת ומקורית, כושל הבמאי בכל האלמנטים שמסביב ויוצר סרט מקושקש. הקריינות שברקע הופכת את הסיפור לכרונולוגי ופשטני. מתרגמת לצופים את המבטים השקטים של יניב, כאילו לא די בדמעה הזולגת מעיניו כשברקע צועק עליו רטפן שהוא מזרחי מטומטם ועצלן מדופלם. אפילו הכתוביות מעוטרות הכוכבים מפחיתות מערך הסיפור, כמו גם כניסתה של מוזיקת הרגש בכל פעם שיש פוטנציאל קטן לדרמה – בלי אבחנה, בלי מינון, בלי סיבה.

      אפילו הקונפליקט שהוצג וקודם בקדימונים דרמטיים, בין יניב לבין רטפן, קיבל את ההתרה שלו בסוף בצורה הבנאלית ביותר: עידן מודה לרטפן במעמד חגיגי על רקע מחיאות כפיים. האהבה הקשוחה של רטפן השתלמה ויניב יכול להפסיק לנסות לשלם 20 שקל לילדות שיצרחו את שמו ליד מצלמות הטלוויזיה. מהצד השני, דווקא הבנאליות הזאת היא המסר החשוב של הסרט. ככה באמת נולד פה כוכב.