לא חראם?!

"את יודעת? נראה לי שיש לי הסבר לעובדה שאת כזו כלבה. את מבינה, את פופולרית כי התפתחת מוקדם והבאת ביד לגברים כבר מגיל 12, אבל היום את לא יכולה להסתכל על עצמך במראה, כי את רואה שם זונה, אז את נטפלת למג כדי להתעלם מהעובדה הבלתי נמנעת, שבגיל 19 הגוף שלך יהיה כל כך שחוק ומשומש, שאפילו האבא החורג שלך לא ירצה לעשות איתו כלום".

התרגום החופשי הזה לקוח מתוך אחת הסצנות היותר-משובחת בסדרת האנימציה "איש משפחה", בה הכלב בריאן נוקם את עלבונה המתמשך של מג, הילדה הדחויה, ומטיח בפני מלכת הכיתה את הדברים הכואבים האלה, שגורמים לה לפרוץ בבכי ולברוח מנשף הסיום בהיסטריה.

הסצנה הזו היא התסריט המושלם המקובע בראשו של כל מי שאי פעם הוחרם, של כל מי ששנות בית הספר זכורות לו כהתעמרות בלתי פוסקת ועלבון אחד מתמשך, ושל כל מי שלא משנה כמה חייו מוצלחים היום, הוא לא ישקוט עד שלא ינקום בילדים ההם שהרסו לו את החיים. לרעיון הבסיסי והכל כך מתבקש הזה לא ראו לנכון להתייחס ב"סרט דוקומנטרי על תופעת חרם על ילדים", כפי שהבטיחו לשדר אמש בערוץ 10.

הבמאית ציפי ביידר ומגישת החדשות הוותיקה מיקי חיימוביץ' הציגו, בסיוען של מלודיות עצובות בשני גרם ורשימת מרואיינים מתבקשת וקלישאתית עד גיחוך - 2 בגירים שהוחרמו, 2 ילדים שהוחרמו, 2 אמהות של מוחרמים,1 פסיכולוגית קלינית וחצי דמעה - את "לבד מול כולם", אחד מסרטי הפסבדו-דוקו השטחיים ביותר שנראו.

ככל הנראה, בערוץ 10 עשו חשבון פשוט והבינו שפתיחת שנת הלימודים+מצוקת הורים פעורים+אלימות פושה ברחובות+המגישה הכי אמהית על המסך ישתלבו באופן סימביוטי והרמוני לכדי ממתק טלוויזיוני, שכל האמהות ידברו עליו בגינה יום אחר כך. כמה חבל שהם שכחו להכניס למשבצת השידור הזו גם קצת תוכן, בין הרגשנות לצדקנות.

בצורה שבה "אחד מול כולם" נעשה, אין שום צידוק ליצירת דוקומנטרי על חרם (גם לא האחיזה הקלושה בנתון הסטטיסטי לפיו אחד מכל שלושה תלמידים חווה חרם). יוצרי הסרט שמתעסק ב-99.9% מהזמן בעדויות של קורבנות חרם, בוחרים להשמיע לא מעט את האחרונים תוהים למה זה קרה ומתחרטים שמעולם לא היה להם אומץ להתעמת עם המחרימים. כך שאפילו המרואיינים, שלחלקם טרם מלאו 12 שנים, מראים סקרנות עצומה ורצון גדול לשמוע את הצד השני, לכעוס עליו, לשאול למה, לנסות לייצר איזשהו סיכוי לקתרזיס, לשמוע בקשת סליחה. אבל לא. בסרט הזה לא תמצאו אף רמז קלוש לנוכחות של הצד השני, הצד המחרים, הצד הרע, הצד שהיה הופך את הדבר הזה מחלטורה למוצר טלוויזיוני רגיש ומרגש שיש בו ערך.

לקרוא ל"לבד מול כולם" סרט דוקומנטרי זו הפרזה והולכת שולל של הצופים. דוקומנט שדן בסוגיות שכאלה מחוייב - אם לא לשמור על רמת תסריט גבוהה - לפחות להציג את שני הצדדים, ולא למען הצדק, אלא כדי לספר לנו משהו מעבר למה שאנחנו כבר יודעים מאז שהחרימו אותנו בגן חובה – שחרם זה עצוב, זה כואב, זה רע, זה טראומתי, וזה ממש, אבל ממש, לא סוגה עילית.