צפה וראה

היו לי ציפיות מסוימות מ"Observe and Report", סרטו השני של ג'ודי היל, שיצא לאחרונה בדי.וי.די. בכל זאת, "The Foot Fist Way", סרטו הראשון ודל התקציב של היל מ-2006, בו דני מקברייד, בתפקיד הפריצה שלו, גילם לוזר מריר ואנטיפת שמעביר שיעורי טאי קוואן דו לילדים, היה מצחיק מאוד. וגם "Eastbound and Down" ("על הפנים", בשפת הילידים), המיני סדרה שהיל יצר, כתב וביים יחד עם מקברייד, אדם מקיי ("Anchorman" או "והרי חדשות" בשפת הילידים) ודיוויד גורדון גרין ("Pineapple Express", "ג'ורג' וושינגטון") עבור HBO, התבררה כפנינה קומית בעלת איכויות נדירות. (תקציר למי שלא מכיר: מקברייד הוא קני פאוארס - לוזר מריר ואנטיפת שעובר לגור עם המשפחה של אח שלו אחרי שהקריירה המזהירה שלו כשחקן בייסבול מתרסקת לרסיסים. זה משודר ב-Yes, למקרה שאתם לא מהמורידים).

אבל למרבה האכזבה, "Observe and Report" – קומדיה שחורה משחור בכיכובו של סת' רוגן ("הדייט שתקע אותי", "Pineapple Express") - מוצלח הרבה פחות מהפרויקטים הקודמים של היל. ולא רק בגלל שדני מקברייד איננו מופיע הפעם בתפקיד הראשי.

רוגן מגלם את רוני ברנהארט, מאבטח בקניון שגר עם אמו האלכוהוליסטית ושניחן באישיות דו קוטבית. את זמנו הוא מעביר במרדף אחר חשפן המטריד את הלקוחות הנשיים של הקניון במגרש החניה, בחיזור אחר ברנדי – בימבו בלונדינית שעובדת בדלפק הבשמים – ובהצקה לריי ליוטה, שמגלם בלש המשטרה שמגיע לקניון כדי לנהל את החקירה אחרי שהחשפן מראה את הזה שלו לברנדי. בשלב מסוים, המאבטח המעורער שלנו מחליט להפסיק לקחת את הכדורים הפסיכיאטריים שלו ואפשר לומר שהעניינים קצת יוצאים משליטה בעקבות כך.

בגדול, ההומור של היל נסמך על רגעים שאינם מצחיקים במבט ראשון. וגם לא במבט שני. יש משהו מעורר רחמים בגיבורים הווייט טראשיים שלו ובסיטואציות המשפילות שבהן הן מסתבכות. ויש משהו מכמיר לב באופן שבו הניתוק של הגיבורים האלה מהמציאות מונע מהם להבחין בכך.

אבל למרות המבוכה והתחושה הלא נוחה שמתלווה לצפייה ביצירותיו, עד עתה, היל והשחקנים שלו הצליחו להפוך את הקערה על פיה, להפתיע, ולמצוא את המצחיק שמסתתר בפתטי ובמדכא.

קני פאוארס, למשל, הוא מצד אחד בנאדם עצוב, עלוב וטיפש, וכיף מאוד לצחוק עליו. מגיע לו. לעזאזל, הוא מבקש את זה. הוא דורש את זה. אבל מצד שני, למרות שהוא כזה חרא של בנאדם, כשהוא נשבר ובוכה, קשה שלא לסמפט אותו ולרצות להביא לו חיבוק. הוא אפס מאופס. אבל לפחות הוא עקבי. ולפחות הוא אמיתי. אין מה להגיד. דמות גדולה.

למרות כמה רגעים חביבים (שבאים בזכות הקומיקאי עזיז אנסרי, שלא מקבל מספיק זמן מסך), למרות כמה טאצ'ים אנושיים (שבאים בדמות מערכת היחסים בין רוגן לבין אמו האלכוהוליסטית), למרות שיש אחלה שירים בפסקול, ולמרות הופעה מזהירה של אנה פאריס ("מת לצעוק"), בתור ברנדי הבימבו (גאונה האישה הזאת), בסופו של היום, הסרט הזה פשוט משעמם.

היל אמנם מנסה לזעזע את הצופים ולקחת את הדברים לקצה. כך למשל, רוגן נצפה מזמבץ לפאריס את הצורה בשעה שזו מדגמנת עילפון (מה שגרם למבקרים רבים בארצות הברית לטעון שהוא אונס אותה). וברור שזו רק הכנה לשיאו של הסרט, בו הגיבור שלנו יורד מהפסים באופן מוחלט. באופן אירוני, דווקא הקליימקס של העסק, בו רוגן מתעמת עם החשפן לצלילי "Where is My Mind", מוצלח מאוד. חבל שכל מה שבא קודם לכן כל כך מוצלח פחות.

בשלב מסוים אומרת אחת הדמויות: "חשבתי שזה הולך להיות מצחיק, אבל בת'כלס, זה ממש ממש עצוב". בהחלט ניתן לומר שהדברים הללו תקפים גם לגבי "Observe and Report". בכל מקרה, החדשות הטובות בכל הסיפור הזה הן ש"Eastbound and Down" חוזרת בקרוב לעונה שנייה.