מבין התהליכים הרבים שעברו על המוזיקה הישראלית בעשור האחרון, יש מהפכה אחת שמכנסת בתוכה את כל התהליכים כולם, והיא מהפכת הקליפים בישראל. בתוך עולם הוידאו, שקיבל תנופה משמעותית ושנויה במחלוקת על ידי ערוץ מוזיקה 24, ניתן להבחין בשינויים בז'אנרים, תת-ז'אנרים ובאמנים עצמם. לכן טבעי שדווקא ערוץ 24 יסכם את העשור הזה ב"הכי 2000", סדרת תוכניות בהנחיית דפנה לוסטיג וזוהר ישראל. יחד השניים סוקרים באופן משעשע ואירוני את הנעשה בעשור האחרון מבחינה תרבותית, מארחים יוצרים בולטים בתחום כמו רועי ורנר ואלעד זכאי, אמנים כמו הדורבנים ושחר אבן צור וכמובן, עושים כבוד להצבעות הקהל שדירג את הקליפים האהובים עליו. "גם זוהר ישראל וגם אני לא עושים סקירה כרונולוגית", היא מסבירה. "הכל משועשע, אירוני וגם נועד לשים בפרופורציות את עצמנו מתוך אהבה גדולה למוזיקה, גם של זוהר, אפילו שהוא עוסק לכאורה בבידור. זה באמת נורא בסיסי ובשביל ערוץ מוזיקה אני נורא מאמינה בו".
הראיון עם לוסטיג לכבוד התוכנית נערך שעות ספורות לאחר טקס ה- VMA, הטקס שבו MTV חוגגת את הישגי השנה האחרונה בקליפים, טקס שנותן פרופורציה גם ללוסטיג עצמה. "אנחנו עדיין רחוקים מאד ממה שקורה שם בכל נושא הקליפים", היא אומרת. "גם רועי ורנר וגם אלעד זכאי וגם ליאור מולכו, בימאי הקליפים המובילים של העשור הנוכחי שעשו את הדברים הכי מגניבים, גם הם יגידו שלעשות קליפים בארץ זה לא זה".
למה בעצם?
"קח לדוגמה את הקליפ הזוכה של השנה, 'סינגל ליידיז' של ביונסה. זה לא קליפ של כסף, זה קליפ של היסטוריה, שצריך לדעת את ההיסטוריה של התרבות שלך, עם יצירתיות. היא יכולה לעשות קליפ בחמישה מיליון דולר וזה באמת הקליפ הכי טוב שנעשה השנה, כי הוא נקודת התייחסות בתרבות. בתעשייה בישראל אנשים מתקשים לייצר את הדבר הזה, כי יש זמרים מצודדים ודוגמנים יפים ויפות, הכל שם, אבל את הרעיון חסר, לפחות לדעתי. בתוכנית שלנו אנחנו מנסים לתת את הדבר המתבקש רצינו להזכיר את המצעד, אבל אני הרגשתי בתוך הפרויקט חסרה ביקורת על מה שהיה ובתוך זה יש את הדיון שאנחנו מקיימים. בתוך המגבלות, שיהיה פאן ועדיין לייצר את הדיון של מה חסר ואיך אפשר להשלים אותו".
למה את התחברת בעשור הזה?
"אני נמצאת עם אמדורסקי של 'מנועים שקטים' וגם עם שלומי שבן באלבומים שלו, כי אתה לא יכול להתעלם מהוירטואוזיות כשאתה עומד מולה, אבל אני גם נמצאת בשוטי הנבואה ובשאנטי פופ שהיה בו משהו נכון לטעמי. אני נמצאת לא פחות מזה גם בתפנית הים תיכונית. כשאני יושבת לכתוב את הטקסטים של התוכנית, אתה מגלה שהדבר הכי דומיננטי בעשור הזה זה דחיקת האשכנז והגיטרות לצד, לטובת פופ קליל החל מרוני סופרסטאר דרך קובי פרץ ואייל גולן וזה הדבר הכי נכון שיש בתעשיית מוזיקה".
אני חושב שזה נכון גם לתעשיית הקליפים והסטיילינג. הם מקדימים תמיד בצעד את הרוק
"שמע, הם מבינים עניין בכל פרמטר, במיוחד בפרמטר הויזואלי. הם מבינים שמוזיקה זו עסקת חבילה ואתה לא יכול לנטרל חלקים מהחבילה כי הם נראים לך שטחיים ולא מתעסקים בעיקר. בשנות ה- 2000, יש הוכחה חד משמעתית גם בארץ וגם בחו"ל שאין עיקר וטפל. לחרדתם של הרבה אנשים בישראל, הטקסט הרבה פחות חשוב מהויזואליה ואני חיה עם זה בשלום, כי זוהי רוח התקופה. בכך, אין הרבה הבדל בין מה שקורה בחו"ל למוזיקה הים תיכונית".
מתוך הידע שצברת, מעניין אותך לפעמים לעבור מהצד המסקר והמבקר לצד המייעץ?
"לעבור צד ולהיות ינאי רטפן אני לא רוצה, לא כי אני לא מכבדת אותו כי תחום הסקירה, הביקורת וההנחיה יותר מעניין אותי מאשר צד האייקונים. אבל יש דברים בצד השני שהם קוסמים. לפעמים אתה רואה טעויות כל כך בולטות לעין, שאתה אומר לעצמך 'איך הם לא עושים את זה'. מצד שני, גם הייתי רוצה להיות רקדנית, אז מה?"