פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המלצת השף

      אחרי שצופים בהצגה שנתן וויל שף במופע של אוקרביל ריבר, אפשר לסמן וי בטור הזכויות של חשבון הנפש לסוף השנה. עינב שיף מעשה טוב

      אוקרביל ריבר בהופעה (עירא זליכה)
      (צילומים: עירא זליכה)

      מכל הופעות החו"ל של הקיץ, דווקא ההופעה של אוקרביל ריבר בבארבי בתל אביב זימנה מפגשים ביזאריים של זוגות שנפרדו, אנשים שלא ראו זה את זה חודשים ארוכים, יריבים ותיקים ששבו לחייך. כאילו חברת ההיפסטרים הישראלית, קהל היעד של ההרכב הזה כרגע, חיכתה לסגור חשבונות דווקא בערב שבו וויל שף נחת עם עצמו, הגיטרה והלב הענק שלו במזוודה שבטח איימה להטביע את המטוס. משיר לשיר, סדרת הסיפורים האלו נראית טבעית, פשוט כי היא חלק מהנרטיב שנקרא אוקרביל ריבר – ככה הם כותבים וככה הם נשמעים, כמו ערימה של אגדות אורבניות שמתנפצות בקצב מסחרר לתוך המציאות בעוד הם הלהקה שמנגנת ברקע.

      אוקרביל ריבר בהופעה (עירא זליכה)

      מצד שני, ניתן להבין מכאן שאוקרביל ריבר הם סוג של פסקול מאד איכותי לסדרת הטלוויזיה שנקראת הקיום, אבל הם הרבה מעבר לכך. אוקרביל ריבר הם קודם כל, לפני הכל ואחרי הכל הסולן וויל שף – כוכב אינדי עם כרס בירה משתפלת מכריזמה, בעל יכולת אילתור של מי שנולד בהפסקה של תוכנית מערכונים והומניסט במובן הכי בסיסי וראשוני של המונח: בעד האדם באשר הוא מאזין לשירים של הלהקה ומדמיין ששף כתב עליו. למרות שברור שמדובר באיש שחושב בצבעים, אין לו בעיה שגם האפור של הקהל יהיה חלק ממנו. לכן בשיר החשוב ביותר שהוא כתב "החיים שלנו הם לא סרט, או שאולי". לא החיים שלו – החיים שלנו.

      אוקרביל ריבר בהופעה (עירא זליכה)

      להקת הליווי שלו מורגלת בכל מניירה, קצת כמו סינגולדה ושאר מלוויו של שלמה ארצי. אפילו כשכבר בשיר הראשון שף עוצר את "A Hand to Take Hold of The Scene" כי הוא שתה "יותר מדי קפה טורקי", כמו שהוא סיפר, הלהקה יודעת מאיזו נקודה בדיוק הוא ירצה להמשיך והיכן הוא ירצה לאלתר, וכל זה מבלי לאבד את האותנטיות של להקה חיה שצריכה לעבד שירים שלא תמיד עובדים באלבום ("The Latest Toughs", למשל) לגרסה שלא תשאיר את שף והכריזמה לבד. לגירסה השרירית של המופע תרם בעיקר סינון שירים מצוין משלושת האלבומים האחרונים, אך גם קולות רקע והצטרפות נכונה של אחד הקלידנים למתופף, שבאמצעות שני כלי הקשה העצימו את הדרמה ששף מבשל בטקסט והגשה.

      אוקרביל ריבר בהופעה (עירא זליכה)

      אבל אלו פרטים טכניים, ואוקרביל ריבר מתעניינים בפרטים האלו רק עד לגבול מסוים. הסיבה שאוקרביל הם הרכב אינדי מוצלח היא מודעות לנקודת ההבחנה בין עיקר וטפל, בין המקום שבו צריך להיות דרמטי לאזור שבו בכלל לא צריך לדעת לנגן על פי תווים, ולדעת שאלו המרכיבים שיקבעו אם הקהל יצא מהמועדון מחייך בסוף הערב, למרות טקסטים קשים ונפלאים כמו "A Stone". הכבלים היחידים שקשורים לידי ההרכב הזה הם האזיקים של הציפיות ואתמול, אוקרביל לא השתחררו מהם – הם פשוט לקחו איתם את הקיר אליו היו כבולים.

      אוקרביל ריבר בהופעה (עירא זליכה)

      כשהתחילו תווי הפתיחה של "Our Life Is Not A Movie, or Maybe" נזכרתי בפעם הראשונה שחבר סיפר לי על השיר הזה, עם הברק בעיניים שעובר גם דרך טקסט במסנג'ר רק בגלל שמדובר במוזיקה. כששף נכנס לשבירת הקול הראשונה מבין 10,000 בערך שיש לו בשיר הזה, כל הקהל הרים קצת את הרגליים כדי לראות את כמה גבוה הוא מגיע. אין לי מה להגיד על הרגע הזה מלבד העובדה שלכל חובב אינדי מגיע לשמוע את אחד משירי העשור רגע לפני שהשנה העברית נגמרת, ובטור הזכויות של חשבון הנפש אפשר לסמן לפחות וי אחד. על מה? לא ברור, אבל עם הופעה כמו זו של אתמול וביצוע כמו של השיר הכל כך מרגש הזה, כנראה שזה היה מעשה טוב.