ריבית פריים טיים

בתחילת דרכה של הטלוויזיה הרב ערוצית בישראל הוקרן תשדיר שניסה ללמד את הצופים איך להתמצא בשלל אפשרויות הצפייה שנפתחו בפניהם. הסלוגן שנבחר להוביל את הקמפיין היה "סמן, שלא תפסיד", כשהסימון היה אמור להיעשות במדריכי הטלוויזיה שיצאו לאור במקביל. היום הדפדוף במדריכים האלה נעשה במטרה להתעדכן במקומות הבילוי של המפורסמים או בייסורי התהילה של הכוכב העולה התורן, אבל קשה להיתקל באדם שיושב בביתו עם טושים ומקיף בעיגול את התוכניות האהובות עליו בלוח השידורים. הסיבה העיקרית לכך היא שבעשור האחרון לוח השידורים מת. הוא נרצח על רקע כספי מן הסתם והנשק שהביא לחיסולו היא הטכנולוגיה. כפי שהוידאו הרג את כוכב הרדיו, ה-V.O.D, האינטרנט והדי. וי. די הרגו את האיש עם המרקר.

אם בעבר שעת ההקרנה של תוכנית מסוימת הייתה האות להתקבצות כל בני הבית מול הטלוויזיה, הרי שמרגע שהתגלתה הכדאיות הכלכלית של השידור החוזר הופקעה הקדושה מלוח השידורים. ואילו כיום, כשניתן להזמין סדרות וסרטים בהזמנה אישית, או לצפות בהן באחד מאתרי חברות הטלוויזיה, או פשוט להוריד אותם באינטרנט, אין באמת צורך לצאת מהעבודה מוקדם יותר כדי להספיק לתפוס מקום על הספה.

אלא שכאן זה הולך ומסתבך, מכיוון שאם רוצים להבין את ההשלכות של התאדות הלוח, חייבים לקחת בחשבון שהבסיס הכלכלי של חברות הכבלים והלווין שונה מזה של ערוץ 2 ו-10. עם כל הכבוד לערוצי ה-V.O.D ולאפשרויות ההורדה ברשת, אף אחד לא באמת מאמין שגופי השידור יוותרו בקלות כזו על שעות צפיית השיא שמייצרות עבורן את חלק הארי של ההכנסות. כך שפער התקציבים בין תכניות כמו "כוכב נולד" ו"האח הגדול" לתכניות הבוקר והצהריים הולך וגדל, והשעות הללו משמשות בעצם ככר לשידור קדימונים לקראת שעת צפיית השיא.

אלא שגם משם מנותבים הצופים, הפעם אל אתרי האינטרנט של גופי השידור, שלא יכולים להתעלם מהעובדה שלמקלט כבר אין בלעדיות על שידורי הטלוויזיה וגם כאן זה לא נגמר מאחר ולאינטרנט אין עדיין היכולת לייצר רווחים כמו הפריים טיים. התוצאה היא שהשעות שבין הערב ללילה הם כל מה שנשאר מלוח השידורים הישראלי. לא לחינם ההתעסקות בפריים טיים הפכה בעשור האחרון לאובססיבית כמעט. עבור הערוצים המסחריים הפריים טיים הוא נשק יום הדין ועד שלא ייווצרו מקורות הכנסה חלופיים ורציניים, עם ישראל מוזמן להישאר במקלטים.

עוד מושג שלמדנו לדקלם בעשור האחרון הוא הריאליטי. אם יוצרים שהאמת היא נר לרגליהם הסתפקו בהגדרה הצנועה "תיעוד" ליצירתם, הרי שאנשי העסקים ששולטים במדיה לא התביישו למכור לציבור את התחושה שהמוצר שלהם משקף את המציאות, בזמן שכל מי שסיים מבוא באחד מהפקולטות למדעי הרוח יודע שהמציאות היא הרי סיפור מומצא ממילא שמראש לא ניתן לשיקוף. אבל לא הסטודנטים לפילוסופיה הם קהל היעד של תכניות מהסוג הזה. גם המונח עצמו – "ריאליטי" – הוא חסר חשיבות. הוא מותג שכוח המכירה שלו הוכח ובפעם הבאה יוחלף במותג אחר. אין הוא אלא הבט חולף של ההיגיון היחיד שמניע היום את תעשיית הטלוויזיה בישראל והוא ההיגיון הכלכלי. קברניטי הטלוויזיה הצליחו לשכנע את הציבור ואת עצמם ש"לא מתפקידם לחנך" והקביעה הזאת באה כציטוט כי היא אכן נאמרה על ידם אין ספור פעמים והעניקה להם כרטיס חופשי לרוקן את השידורים מכל ערך אחר שלא תואם את ערך השקל. רק בחסות ההתנערות מאחריות ציבורית של טייקוני התקשורת הישראלית תכניות כמו "האח הגדול" או "הישרדות" - שמוקד המשיכה שלהם הוא האכזריות וההשפלה שחווים המשתתפים - יכולות להיות משודרות בשעות צפיית השיא.

אם יש משהו שמאפיין את העשור האחרון בטלוויזיה הישראלית הוא שהכיעור והחולשה האנושית לא הותירו כמעט מקום ליופי ולביטויים נעלים של רוח האדם. הסיבה לכך היא שהרבה יותר קל למכור תאונת דרכים משיחה שלווה בין שני אנשים נבונים על נושאים כמו שירה או ספרות, שבמידה והיא אכן מתרחשת מיד יצמיד לה איזה מנחה רפה שכל את הכינוי "חפירה".

לקראת העשור הבא קהל הצופים חייב לזכור שהטלוויזיה מחנכת, אם בעליה ירצו בכך או לא. הם עצמם יודעים זאת היטב, או לפחות מכירים בסולם ערכים תרבותי כלשהו, שאם לא כן הם כבר היו מציפים את המסך בסרטוני פורנו שהיו ממלאים את כיסם מזומנים.

בנימה אופטימית מעט יותר, אפשר גם לסמן את ההתמקצעות של יוצרי הסדרות בעבודה שלהם, גם בישראל אבל בעיקר בעולם ואם להיות ספציפיים יותר, אז באמריקה. סדרות כמו "הבורגנים" ו"בטיפול" הרימו את רף האיכות כמה דרגות גבוה יותר ויצירות כמו ה"סופרנוס", "הסמויה" ו"הגברים של מחוז מדיסון" הן בכלל שיאה של היצירה הטלוויזיונית עד כה, שהזליגה של תכני השידור אל מדיומים אחרים – מארזי הדי.וי.די במקרה הזה – רק העצימה את השפעתן.

אך למרות שמדובר ביצירות מופת, גם את הסדרות האלה אי אפשר לכנות בלב שלם "אמנות" (למרות שיש לא מעט יצירות אמנות שנופלות מהן בחשיבותן ובערכן האסתטי), במידה ולוקחים בחשבון שבניגוד למוזיקה, ציור, פיסול, ספרות ואפילו קולנוע - שהן צורות ביטוי שלפחות ברמת ההגדרה משוחררות מתכתיבים חיצוניים, או אמורות להיות כאלה - לטלוויזיה יש בעל בית שכל יוצר צריך לעבור דרכו, בעוד שלאמנות אין. ובעשור שחלף השתלטו על מדורת השבט הישראלית בעלי בית נבזיים וציניים מיוחד, שעדיין דואגים להציג את עצמם כפטריוטים ובעלי אחריות מוסרית וחברתית, בעוד שבפועל הם שמים זין על כל מה שלא קשור לחשבון הבנק שלהם. למרות מה שהם טוענים, ההשפעה החינוכית שלהם על המוחות של הצופים לא פחותה מזו של שר החינוך.