שוב יצאו הסלבס היהודים האמריקאים, מסיינפלד ועד סשה ברון כהן, רכובים על סוס התהילה, להציל את ישראל מהצורר האכזרי, כלומר, מאיתנו, לוחמי זכויות האדם. הם פרסמו קריאת-נגד להצהרת טורונטו. ההצהרה, שאני אחד מהמנסחים שלה, מוחה על שיתוף הפעולה בין פסטיבל טורונטו והמיתוג מחדש של מדינת ישראל כמדינה נאורה ודמוקרטית (ולא כובשת).
מי שקרא את ההצהרה שלנו, יודע שאנו לא מחרימים אף במאי ואף סרט ישראלי והמחאה היא על כך שהפסטיבל בחר לחגוג את תל אביב כחלק מקמפיין "מיתוג ישראל". לכן הופתעתי כאשר אותם ידוענים, בניצוחו של הקונסול הישראלי בלוס אנג'לס, תקפו אותנו על בסיס דברים שמעולם לא אמרנו ("רשימות שחורות וצנזורה"). למען האמת אמרנו את ההפך המוחלט.
השאלה היא למי יש אינטרס להפיץ בעולם כולו את הטענה השקרית שאנחנו קוראים לחרם על הקולנוע הישראלי? מי מבקש להפוך (שוב) את הישראלי לקורבן? התשובה היא כמובן הקונסוליה הישראלית, שלוחתו של אביגדור ליברמן.
לאור פרסומים אלה, אדגיש שוב: אנו מברכים על כל יצירה טובה מישראל ומכל מקום אחר בעולם. מה שביקשנו בהצהרה הוא שיוצרים ישראלים לא ישתפו פעולה עם השגרירות הישראלית, ולא ייקחו חלק במיתוג ישראל. הפנייה הייתה לאמנים. אני וחבריי האמנו שהיוצרים הישראלים באמת מתנגדים לשלטון הגזעני והכובש בארץ והם רק מנוצלים בניגוד לרצונם על ידי משרד החוץ והמדינה. אבל נראה ששיתוף הפעולה בין חלקם לבין מכונת התעמולה הישראלית הוא יותר הדוק משחשבנו.
השגרירים של מדינת ישראל?
שמוליק מעוז לא היסס לרגע לתקוף את ג'יין פונדה על החרם שהיא הכריזה, כביכול, על הקולנוע הישראלי (למרות שהוא יודע שבפירוש כתבנו שאנחנו לא מחרימים אף אחד), אך הוא לא אמר מילה כאשר השרה לימור לבנת, הידועה בעמדותיה הימניות, כינתה אותו עם זכייתו יחד עם חבריו היוצרים: "השגרירים הכי טובים של מדינת ישראל".
במעמד המרגש של קבלת פרס אריה הזהב בוונציה הקדיש שמוליק מעוז את סרטו "לבנון" לא לקורבנות המלחמה הנפשעת ההיא, פרי מוחה היהיר והתוקפני של ממשלת ישראל. הוא גם לא ביקש מחילה על השתתפותו במלחמה. הוא גם לא דיבר אל הפלסטינים שעדיין נמצאים תחת כיבוש נורא של אותו צבא ששמוליק שירת בו בלבנון. הוא הקדיש את סרטו לחיילים בכל העולם החוזרים מהקרב פגועים בנפשם, ולמרות שיש להם ילדים ומשפחה הם עדיין לא מחלימים. המעמד הזה הזכיר לנו טקס אחר שבו ארי פולמן, במאי-חייל נוסף שסרט "ואלס עם באשיר" זכה בגלובוס הזהב (זוהי ממש אלכימיה - במאים-חיילים ישראלים הופכים את הטראומה של החייל הכובש לזהב טהור). ארי היה שותף ישיר או עקיף לטבח הנורא של סברה ושתילה. ומה היה לארי לומר? גם הוא לא ביקש מחילה מהנרצחים. יתכן שהוא "רק" הרים פצצות תאורה כדי שאחרים ירצחו, כמו שהוא טוען. אולי הוא עמד עם מקלע ולא נתן לאף אחד לברוח מהטבח. מי יודע? הוא לא זוכר כלום והוא לא חשב לרגע ללכת לשאול את העדים האמיתיים תושבי המחנות. ארי לא חשב שהעדות האמיתית היא של הקורבנות, אלא פנה לפרשן הצבאי הישראלי רון בן ישי.
מאותה סיבה עצמה עמד ארי על הבמה ולפני מיליוני אנשים ברחבי העולם בטקס קבלת הפרס הוא לא קרא להפסיק את הטבח בעזה, שהתרחש באותם רגעים ממש, ושהוא כמו הסיוט המתואר בסרטו, חוזר על עצמו כקללה נוראה. הוא לא ביקש את סליחתם של תושבי המחנות ואף לא השתתף בסבלם. במקום זאת, הוא ברך את כל הילדים שנולדו לצוות בזמן צילום הסרט. מזל טוב!
מהנאומים החלולים של שמוליק מעוז וארי פולמן הבנתי שאין הם נרדפים על ידי רוחות הרפאים של קורבנותיהם המתים או סובלים ממצפון המייסר אותם ואת משפחותיהם החיים. הם רדופים על ידי האימג'ים הלא אסתטיים של המלחמה, וביצירותיהם הם מחפשים מרגוע לנפשם. הם רוצים שהמראות ייעלמו מעיניהם ושהם ולא קורבנות המלחמה יוכלו לישון בשקט. שוב, הכול זה אנחנו. אין מקום לאף אחד אחר, לעולם אנחנו והמערב נהיה הסובייקט (היורה והבוכה) והערבי יישאר האובייקט. לכן, גם אם הערבי הוא הנרצח, גם אם ברור שהוא הקורבן, עדיין הוא אובייקט, לא אדם שלם, בוודאי לא ריבון וחופשי.
אל תשתפו פעולה עם הכיבוש
אז ג'רי סיינפלד יקירי, הצחקת אותי כל החיים ואני מאד אוהב אותך. אל תעשה צחוק מעצמך. הילחם למען הזכות של במאי פלסטיני לצלם סרט במולדתו כאיש חופשי ואל תתקוף את אלו שמוחים במחאה לגיטימית. לנו אין רובים ולא מטוסים שהורגים נשים וילדים בלי הבחנה. מה שיש לנו זו זכות המחאה. אני מצפה להתנצלות פומבית על השתתפותך במערכת השקרים ששגרירות ישראל מעלילה עלינו, לוחמי זכויות האדם בישראל, או לפיצוי הולם על הוצאת לשון הרע, עליי ועל חבריי. אני אישית מתנגד לכל חרם על יצירה אמנותית, לא חשוב איזו פוליטיקה הוא מייצג. אבל זכותי למחות על השימוש הציני שמדינת ישראל עושה בנו, האמנים הישראלים, ובכם האמנים היהודים האמריקאים. אם אהבת ישראל אמיתית בלבכם, עזרו לנו לגמור עם הכיבוש, יעצו לנו איך להיאבק טוב יותר על דעת הקהל העולמית, תתקנו אותנו אם אתם חושבים שלפעמים אנחנו מגזימים, אבל אל תשתפו פעולה עם הכיבוש עצמו. הוא הביא לחורבן העם הפלסטיני, והוא יביא לחורבננו אנו, כי אין יהודי ישראלי חופשי כול עוד הפלסטיני אינו חופשי ושווה זכויות.
ואתם, שמוליק מעוז וארי פולמן, שני יוצרים מוכשרים במיוחד, אתם ויתר היוצרים הישראלים, אנא הצטרפו לקריאתנו "אין חגיגה תחת הכיבוש". הדיון על תפקיד סרטיכם במערכת התעמולה הישראלית יכול להיות מפורש על פי מעשיכם והצהרותיכם, לא רק על פי הסרטים עצמם. ככה זה היום בעולם, אין דבר שהוא נטול הקשר פוליטי וקולנוע הוא לא רק מי מגיע ראשון לאוסקר (לפחות כך אני מקווה).
ולסיום, פניה לכול היהודים היוצרים באמריקה ובישראל. אני חושב שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו לא מדוע במאים ישראלים עושים סרטים על לבנון (הרי זה סביר שאנשים יתעסקו בפצעים של עצמם) ואף לא מדוע ממשלת ישראל תומכת בסרטים אלה ומנצלת אותם למטרותיה. השאלה האמיתית היא מדוע הדימוי של חייל ישראלי מיוסר ובוכה כה קוסם לאוצרי פסטיבלי סרטים בעולם המערבי ולקהל המערבי? כאשר תהיה לנו תשובה לשאלה זו, נוכל להבין את הסימפטיה הבינלאומית הבלתי סבירה לה זוכה מדינת ישראל, על אף מעשיה, הנתפסים במבטו של אותו מערב עצמו כאלימים.
תגובות
מארי פולמן נמסר בתגובה: "אני מאחל לאודי אלוני רפואה שלמה, חיים ארוכים ושנים של יצירה פוריה".
מהפקת "לבנון" בשם שמוליק מעוז נמסר: "אין תגובה".