וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לא נופל על לשון

16.9.2009 / 14:26

מיומנות הכתיבה של דון דלילו אינה מוטלת בספק, אך "איש נופל" הוא נעדר אלמנט של יצירת מופת. דוד רוזנטל מסויג

עבור מרבית האנשים שעקבו אחרי אירועי ה-11 בספטמבר ברגעי התרחשותם, המראה הזכור ביותר הוא של אותם מתאבדים, המבצעים צניחה חופשית מהקומות הגבוהות של מגדלי התאומים אל מותם, בוחרים בדרך הפחות נוראית, לכאורה, לסיים את חייהם. בשל כך, לא קשה להבין מהו מושא כתיבתו העיקרי של דון דלילו ב"איש נופל".

ראשית, אציין כי מעולם לא קראתי לפני כן ספר של דלילו, המוערך מאוד גם בישראל (זהו ספרו השביעי המתורגם לעברית, במקרה הזה על ידי דפנה לוי) ומעבר לגילוי הנאות, יש לכך, כמובן, השפעה על נקודת המבט (ואל תנסו לזהות כאן נימה מתנצלת). "איש נופל" הוא פסיפס של סיפורים קצרים והבזקים שמתאגדים לכדי עלילה אחת. תרצו, מדובר באנלוגיה הפוכה למיליארדי הרסיסים שהתפזרו על הקרקע בגראונד זירו בבוקרו של ה-11 בספטמבר 2001. קית', עורך דין פרוד שעובד במרכז הסחר העולמי, מצליח להימלט ממגדלי התאומים בזמן הפיגוע. הבחירה שלו היא ללכת דווקא לבית האישה שטכנית היא עדיין רעייתו, ליאן. הוא מגיע כשכולו זב דם (שבחלקו לא שלו) ואוחז בתיק ששייך למישהי אחרת, אישה בשם פלורנס. הנסיבות המוזרות כופות על חיי המשפחה של הזוג להתאחד, כשבנם הקטן ג'סטין תר אחר דמות מסתורית בשם ביל לוטון. אצל ליאן צצים פלאשבקים מהעבר, שמתערבבים בסיוטים מההווה כשהיא נתקלת בדמותו של מתגרה-מוות שמבצע צניחות חופשיות ובלתי מאובטחות מגגות העיר, מה שמביא אותה אל הגבול של חוסר-שפיות. לתוך המיקס הזה מכניס דלילו, בנקודת זמן אחרת, את מוחמד, הפועל בשם אלוהים ומבטיח לסגור חשבון עם האויב הגדול, ארצות הברית ויוצר עלילה סבוכה שמורכבת, כאמור, ממולקולות קטנות של סיפורים קצרצרים.

אדם קופץ ממגדלי התאומים אל מותו לאחר פיגוע 11 בספטמבר. Richard Drew, AP
הצילום של ריצ'רד דרו/AP, Richard Drew

"איש נופל" הוא ספר מפוצץ באמביוולנטיות. בצילום המפורסם של ריצ'רד דרו (בתמונה), צולל אדם אל מותו מהמגדל לאחר שהחליט שעדיף להתרסק אל הקרקע ולא למות בשריפה או מחנק. למרות שלכאורה הוא נראה "שלם" עם הבחירה ונפילתו זקופה ומקבילה אל המגדל, ניתן לזהות את חוסר השליטה שלו (שבולט בתמונות אחרות). אין ספק שבעודו באוויר, פרכוסיו מעידים על הרהור נוסף בבחירה שעשה.

כמו האיש הנופל, גם דלילו דואג להציף את הקורא בחוסר נחרצות לכל אורך העלילה. כך, למשל, הוא עושה עם דמותה של פלורנס, אותה הוא מתאר כ"אישה שחורה בעלת עור בהיר יחסית" (עמוד 55); הוא חוזר ובוחן את שאלת קיומו של אלוהים ;לעתים נדמה שהוא מייצר קו כנגד אויביה של אמריקה, אך לאחר מכן אמריקה היא זו ששבה לעמוד במרכז הביקורת; פעם האזרחים ה"אותנטיים" הם הקורבנות ופעם נהגי המוניות שקוראים להם מוחמד הם המסכנים; הוא רומז על אג'נדות פוליטיות, אבל לא מזכיר מפורשות אפילו דמות פוליטית אחת, ובמיוחד לא את דמותם של ג'ורג' בוש ושל רודי ג'וליאני; קית' הוא זה שנחלץ מהמגדל הבוער, דווקא ליאן היא זו שחוטפת התקפות פוסט-טראומטיות וכמובן, חזרתם של השניים לקן המשפחתי – האם זה טוב, האם זה רע ומה תהיה ההשפעה על ג'סטין, שעדיין חי בבועה הנעה בין אופטימיות לאבדון?

המיומנות של דלילו לא מוטלת בספק. כל מילה וכל אפיזודה קצרה בספר רק ממחישות את הגאונות של היוצר, שלא בכדי זכה בשלל פרסים בקריירה העשירה שלו. אולם "איש נופל" אינו יצירת מופת בעיניי. זאת משום שהוא עשוי לתפארת מבחינה טקסטואלית, אך נעדר כל רגש. אולי רצה דלילו לנכר במודע את כל התחושות סביב האירוע הכי אמוציונאלי בהיסטוריה המודרנית של ארצות הברית, אבל זה לא משנה את העובדה שמדובר בספר שנראה כאילו כתב אותו מישהו שמאוהב בעצמו (ואתם יכולים לסמוך על דלילו שהוא יודע כמה הוא מוכשר). למעשה, חווית הקריאה של "איש נופל" משולה למימוש פנטזיה מינית עם דוגמנית על, שבמהלכה מגלה המאושר שהיא קרש במיטה ורק מנסה לזרז הליכים כדי לרשום וי ולספר לחבר'ה. סביר להניח שקוראיו המסורים של דלילו ימשיכו להשתאות גם מהספר הזה, אולם לאלה שלא, מומלץ לנסות ולערוך עמו את ההיכרות מאפיזודות קודמות.

"איש נופל", דון דלילו, מאנגלית: דפנה לוי // מעריב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully