פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בטוח לאומי

      טרגדיה היא לא אבל לאומי, אבל שמאל לאומי זו כנראה טרגדיה. דרור רפאל מסכם את השבוע והשנה שחלפו

      מי הגזים בטרגדיה?

      הטרגדיה הכפולה של משפחת רמון קורעת לב. אבל עדיין, יש הבדל בין ימי זיכרון לאומיים לטרגדיה של תאונת מטוס. יום השואה לחוד, ותאונה לחוד. אצלנו הכול מתערבב. שולפים אוטומטית את נורית גלרון ועצוב למות באמצע התמוז ולא קלה דרכנו. מהדורות חדשות ארוכות מהרגיל ויומנים מצולמים עם תמונות של משפחת רמון שחולפות לאט, ו"Love of My Life" (השיר שאהב) ברקע. זו התאהבות במצב של אבל לאומי. ראיון מיוחד עם ראש הממשלה ובמקום חדשות, יש בעיתונים זעקות אבל וצילומי פפראצי של רונה רמון יוצאת לסיגריה. מציצנות מכוערת. המאמר של בן כספית שכל אחד מאיתנו יזכור איפה הוא היה כששמע שאסף רמון נהרג (ממש כמו ההתנקשות בקנדי ורצח רבין) הוא טוקבק שיצא משליטה. המדינה בהיסטריה. טרגדיה ישראלית. כולנו הגזמנו.

      למה הספרי ויניב שמאלנים חדשים?

      אנחנו שמאלנים. אוהבים את המדינה, את הדגל ואת צה"ל. וכולם צריכים לשרת בצבא. אנחנו שמאלנים לאומנים, שאוהבים את המדינה ושונאים את איתי טיראן. ואת אושרי כהן שבמקום להופיע בסרטים ולנסוע לפסטיבלים בעולם, היה יכול לשבת 3 שנים בעמדת ש.ג. ולייצג את המדינה בכבוד. עשירים דוחים אותנו. זה לא שאנחנו נגד כסף, אנחנו נגד האנשים שעשו את הכסף. הם חזירים מגעילים.

      אנחנו שמאלנים נאורים שכותבים מניפסט בספר קטן שאפשר לקרוא אותו בשירותים. בחלקים. כמו מרקס ואנגלס. כל כך שמאלנים ופתוחים לדעות אחרות, שאנחנו ממש לא מבינים למה כבר אי אפשר לעקור עיניים בעדינות למי שחושב לעבור לארה"ב. יש לו מדינה. חוצפה. למה להוציא ויזה. הוא נולד כאן אז שייקבר כאן. ושהילדים שלו ישרתו בצבא ולא יהיו עוכרי ישראל כמו איתי טיראן. איפה אהבת המדינה? ולמה לא לשנוא ערבים לפעמים? הם גם מסריחים וגם נמאס מהם לגמרי. אגב, גם אביגדור ליברמן מסכים איתנו. גם הוא שמאלני.

      כמה מעצבן דו"ח האו"ם?

      מסקנות הדוח הקשה של האו"ם מעורר תגובות נזעמות בישראל.
      יהודי חיבר עלינו דוח אנטישמי. מבחינתנו הוא עושה צחוק מההיסטוריה בדיוק כמו שטרנטינו עשה מהשואה. ריצ'רד גולדסטון, ממזר חסר כבוד, שופט יהודי וציוני שמספר שפגענו בזכויות האזרח של הפלסטינים, והשתמשנו באמצעי לחימה אסורים. והעיתוי, הכי מרגיז, ערב ראש השנה. בדיוק כשרצינו לטבול תפוח בדבש, ולאחל שנה מתוקה באס. אם. אס. קיבוצי לכל מי שלא בא לנו לדבר איתו, הוא אומר שאנחנו לא מוסריים. אס. אם. אס. קיבוצי הוא פחות מוסרי מעופרת יצוקה. אבל אולי באמת קצת הגזמנו שם ונלחמנו נגד אזרחים ולא נגד לוחמי חמאס. והכנסנו קני טנק לתוך בתים, הפגזנו מסגד ופיזרנו קצת זרחן לבן מלמעלה. ואולי דווקא בימי סליחות וחשבון נפש, דווקא עכשיו, כדאי שלרגע נעצור, ונחשוב שאולי פעם אחת לא כל העולם טועה ואנחנו צודקים. ואולי יש בכל זאת משהו, קטן ונכון בדו"ח. אז עצרנו, עשינו חשבון נפש ויצא שאנחנו צודקים, השופט אנטישמי, והפלסטינים התחילו.

      איך פרחות מסכמות את השבוע?

      איזה עצוב היה השבוע
      בטח, אסף רמון.
      ופטריק סוויזי...
      והדוח של האנטישמים
      הם לא אנטישמים הם יהודים. אחד מהם כתב את פולישוק.
      ואיזה כיף שראש השנה, שנה הבאה תהיה תש"ע.
      אף פעם לא תהיה שנה עשר במדינה הזאת?
      ככה זה החיים שלנו. עצב ושמחה מהול
      אגב, מי נבחר לסלב השנה?
      נראה לי גלעד שליט
      שליט זה לא סיפור השנה?
      לא. טופז זה סיפור השנה, גלעד זה חטוף השנה.
      רק שתהייה שנה טובה ואמן שאנחל בונני זרק את מרינה מקסימיליאן.
      אמן.