טרנטינו בישראל

      כבוד קצוץ

      תפסיקו להתקומם, תפסיקו להתרגז ופשוט תתמסרו לחוויה הקולנועית המופתית של "ממזרים חסרי כבוד". ישי קיצ'לס אפאצ'י

      ישי קיצ'לס

      מתתי על "ג'קי בראון", אהבתי את "קיל ביל", וגם "חסין מוות" היה לא רע בכלל (במיוחד בגרסה הקצרה יותר שהופיעה בפרויקט "גריינדהאוס" הגנוז), אבל "ממזרים חסרי כבוד", סרטו החדש של קוונטין טרנטינו, הוא כבר משהו הרבה יותר משמעותי, הרבה יותר מרשים והרבה יותר מיוחד. יצירת מופת, אני חושב שקוראים לזה.

      רוב העיתונאים המקומיים שכתבו על הסרט עד כה חשו צורך ליידע את הקוראים בכך ש"ממזרים" הוא סרט "מקומם" ו"מרגיז". אפילו אלה שאהבו את מה שראו, כמו אורי קליין ב"הארץ", או מרב יודלביץ' ב-Ynet, סייגו את הנאתם בעזרת שימוש תכוף במלים "מקומם" ו"מרגיז". אבל אותי הסרט לא קומם ולא הרגיז. להפך. נהניתי מכל שניה. צחקתי לא מעט. ליקקתי את האצבעות. באתי על סיפוקי ברמות שאינן זכורות לי. בדיוק כמו ב"ספרות זולה", רציתי עוד. שלא ייגמר. בגראנד פינאלה חייכתי כמו שלא חייכתי כבר הרבה זמן, ואפילו התרגשתי. כי איך לעזאזל לא חשבו על זה קודם? וגם בסצנה האחרונה-אחרונה של הסרט ("אז מה אתה הולך לעשות אחרי המלחמה?") מצאתי את עצמי מתענג עד עמקי נשמתי. כי איך לאלף אלפי עזאזל לא חשבו על זה קודם?

      טוב לדעת (תוכן מקודם)

      איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

      חברת איילת גייר
      לכתבה המלאה
      מבריק בתפקיד לנדה. כריסטוף וולץ (Imdb)

      בניגוד לפרסומים, "ממזרים חסרי כבוד" הוא לא סרט שואה. הוא אמנם מתרחש במלחמת העולם השנייה, אבל בעיני אין בינו לבין "רשימת שינדלר" שום קשר, וגם לא הקלוש ביותר. אם כבר למקם את "ממזרים" לצד סרט בפילמוגרפיה של שפילברג, אז למה לא למקם אותו לצד "להציל את טוראי ראיין" – סרט נוסף על חיילים אמריקאיים שיוצאים למשימה פנטזיונרית בצרפת הכבושה? או למה לא למקם אותו לצד "שודדי התיבה האבודה" – סרט שהסוף הבלתי נשכח שלו יותר ממזכיר את הסוף הבלתי נשכח של "ממזרים"?

      בקיצור, מה אתם מחפשים סיבות להתקומם? חסרות לכם סיבות לכעוס ולהתעצבן בחיים? חוץ מזה, איפה הייתם כשפול ורהובן, הבמאי שהביא לכם את "נערות שעשועים", עשה את "ספר שחור"? היו שם לא מעט רגעים שעברו את גבולות הטעם הטוב באופן בוטה ומופגן בכל מה שקשור לזכר השואה. ואיפה הייתם כשקייט ווינסלט גילמה נאצית אנאלפביתית שמבקשת קצת תה וסימפטיה ומקבלת בתמורה אוסקר? ואיפה הייתם כשטום קרוז גילם את הנאצי שניסה להתנקש בהיטלר כאילו הוא מגלם קדוש מעונה שנקלע לשורות הרייך השלישי במקרה?

      בכל מקרה, תגידו מה שתגידו, ותחשבו מה שתחשבו, ב"ממזרים" טרנטינו מגיש את סרטו הטוב ביותר מאז "ספרות זולה", וקצת לא ברור לי איך אפשר לאהוב קולנוע ו/או להיות חלק מהעם היהודי, ולא להגיד לו תודה רבה על כך. זוהי יצירה דחוסה, מבריקה ומענגת, שלוקחת את ז'אנר סרטי המלחמה, הופכת אותו על ראשו, מטלטלת אותו בחוזקה, ועושה סרט מכל הפיצ'פקעס שנופלים לו מהכיסים.

      מילה זו מילה

      הסצנה הראשונה של הסרט, למשל, מוקדשת לשיחה בת עשרים דקות בין חקלאי צרפתי שנחשד בהסתרת יהודים לבין האנס לנדה - קצין SS חלקלק שזכה לכינוי "צייד היהודים". לנדה, שמגולם באופן מושלם בידי השחקן האוסטרי כריסטוף וולץ (שזכה על תפקידו בפרס השחקן בפסטיבל קאן האחרון), משתמש בשלל שיטות חקירה מילוליות ופסיכולוגיות על מנת לשבור את החקלאי ("איזו משפחה יפה יש לך", "אפשר כוס חלב?", "איכפת לך שאעשן את המקטרת שלי?"). וטרנטינו, שנותן לסיר להתבשל באיטיות על אש קטנה - ושעל הדרך גם עושה מחוות ל"בלתי נסלח" (בשוט הראשון של הסרט), ל"טוב, הרע והמכוער" (שהסצנה הראשונה שלו מזכירה מאוד את הסצנה הזאת) , ול"המחפשים" (בפריים היפהפה שממוסגר בדלת ביתו של החקלאי) - מנווט ביד אמן סבלנית את הסיטואציה עד לשיא הבלתי נמנע שלה.

      סצנה ארוכה ומורטת עצבים זו מייצגת את המהות של "ממזרים", שמחולק לחמישה פרקים ושלמעשה בנוי משורה ארוכה של סצנות חקירה והתחזות שמאיימות כולן להסתיים בבום. המוטיב הזה הופך לגלוי ומובהק בפרק הרביעי של הסרט, שמתרחש במסבאה צרפתית תת קרקעית, בה באי המקום משחקים ביניהם במשחק שדורש מהם לנחש את שם הדמות ההיסטורית ו/או הספרותית ו/או הקולנועית שמודבק להם על המצח.

      בכל אחת ואחת מהסצנות האלה, טרנטינו מצליח להפתיע ולהפוך את הצפייה בסיטואציות המתפתחות על המסך לחוויה. עד כדי כך שצפייה אחת ממש לא מספיקה כדי להעריך ולקלוט את כל הדברים שמבעבעים מעל ומתחת לפני השטח. כך למשל, בצפייה ראשונה, הפרק השלישי של הסרט – שמתרחש ברובו סביב שולחן במסעדה פריזאית מפוארת בה סועדים כמה נאצים בכירים (ביניהם גם גבלס), עשוי לתת את התחושה שהוא קצת נגרר ונמרח. אבל זו לגמרי הכוונה. כי הדרך שבה הסצנה מסתיימת (אחת הדמויות נושמת לרווחה ופורצת בבכי) מאירה את כל מה שהתרחש קודם לכן באור אחר. לכל ניואנס ("חכי לקצפת!") יש חשיבות. והכל תורם בסופו של דבר לבניית המתח, ולשחרור הגדול שבא בעקבות התפוגגותו.

      כך גם בפרק הרביעי של הסרט, שכאמור מתרחש במסבאה שממוקמת במרתף. גם כאן טרנטינו לוקח את הזמן שלו ומצליח לייצר באיטיות אווירה מחשמלת. וגם כאן הוא מצליח לשלוף את השטיח מתחת לרגליהם של הצופים פעם אחר פעם באופן מעורר התפעלות. דמויות שאמורות למות נותרות בחיים, דמויות שאמורות להיוותר בחיים מתות בפתאומיות וכן הלאה וכן הלאה. הדיאלוגים תמיד היו צד חזק אצל טרנטינו, אבל כאן הם כל כך מחודדים, וירטואוזיים וחיוניים לדרמה ולמתח, שהם אינם מתקשים למלא את מקומו של כל האקשן שהובטח לכם בטריילרים. הם הם האקשן. ולא נראה לי שאתם עומדים להתלונן על כך (אלא אם כן קוראים לכם מאיר שניצר).

      ההקשר הקולנועי בכל פרט. מתוך הסרט (Imdb)

      דבר נוסף שמצוי בכל פריים ופריים של "ממזרים חסרי כבוד" הוא אהבה חסרת תנאים וגבולות לקולנוע. בהחלט ניתן לראות בסרט שיר הלל לא מאוד מרומז לכוחה העצום של החוויה הקולנועית, במיוחד כשזו מתקיימת באולם קולנוע שמקרין סרט על פילם. הדבר מתבטא בכך שכל המוזיקה של הסרט (שחלק לא מבוטל ממנה נכתבה בידי אניו מוריקונה) לקוחה מסרטים אחרים. הדבר מתבטא בכך שכל סצנה מתובלת במחוות ובקריצות לסרטים, לז'אנרים וליוצרים נשכחים יותר או נשכחים פחות. והדבר מתבטא בכך שכמעט כל הגיבורים של הסרט קשורים באופן זה או אחר לעולם הקולנוע.

      מבקר קולנוע בריטי הופך לגיבור מלחמה, גיבור מלחמה נאצי הופך לכוכב קולנוע, כוכבת קולנוע גרמנייה הופכת לסוכנת כפולה, גבלס מוצג כמפיק וכמנהל אולפן, ושושנה, הגיבורה האמיצה שלנו, מארחת באולם הקולנוע שלה את הפרמיירה שבמהלכה "Operation Kino" ("מבצע קולנוע") מגיע לקתרזיס המפעים, הכאוטי והגאוני שלו. בהקשר הזה כדאי גם להזכיר שרגע לפני שדוני דונוביץ (אביו של המפיק ההוליוודי לי דונוביץ, שהיה, אם אתם זוכרים, דמות משנית ב"רומן על אמת") מרסק לנאצי בעייתי את הראש עם אלת בייסבול, בראד פיט, המפקד שלו, אומר: "שיט, להסתכל על דוני משתולל עם האלה שלו זה הדבר הכי קרוב שיש לנו לסרט". איך אמר ביל שייקספיר? כל העולם מסך.

      אינני סבור שטרנטינו באמת חושב שהקולנוע יכול לשנות או לכתוב מחדש את ההיסטוריה, כפי שמבקרים אחדים כתבו, אך אני כן סבור שהוא מאמין שאין דבר יותר מספק ו/או מענג מלהתמסר לפנטזיות הכי פרועות והכי אפלות שלנו, תוך כדי העמדת פנים שהדבר כן אפשרי. סרטים כמו "ממזרים" (או כמו "שודדי התיבה האבודה", לצורך העניין) מוכיחים שהוא צודק לחלוטין.

      טרנטינו סיפק הרבה סאונדבייטים במהלך החודשים האחרונים בשעה שעסק בקידום סרטו. בין השאר אמר בטלוויזיה הבריטית שכשראה את "זה ייגמר בדם", של חברו הטוב פול תומאס אנדרסון, הבין שהוא צריך להעלות את הרף. שהוא צריך באמת להתאמץ כדי להתקרב לאיכויות האדירות והנדירות שהופגנו בסרטו של אנדרסון. "כשראיתי את 'זה יגמר בדם' החלטתי שאני חייב לנסות ולעשות סרט גדול באמת לפני שהעשור הזה ייגמר". הוא הצליח, הממזר.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully