פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ביטלס, מה נהייה?

      הביטלמאניה מודל 2009 הפכה לפסטיבל תקשורתי וצרכני, עד ששכחנו שמדובר בניצול מסחרי ציני ואולי אף מזיק. אביטל לביא מתקנת חור

      איך זה כשריטה מתראיינת לסרטון צהוב בערוץ 2 ערב יציאת תקליט חדש וכל עיתונאי מאיר על הסינרגיה הצינית בין אומנות המוזיקה לבין חשבון הבנק של בעלי "הד-ארצי" דאז, ולעומת זאת, כש-EMI ו- Apple Corp. מוציאים ביום אחד משחק של “Beatles: Rock Band” ושני מארזים של אלבומי הלהקה, האחד ברימאסטרינג של סטריאו, והשני במונו, אף אחד לא אומר כלום? אמצעי התקשורת כולם, אבל ללא יוצא מן הכלל, שיתפו פעולה עם מה שהתחיל כיציאה של מוצרי תרבות חדשים לשוק, והמשיך בפסטיבל "ביטלמאניה 2009".

      השבוע האחרון היה לקרנבל מסחרי של תעשיית המוזיקה באופן שמעולם לא ראה כזאת תמיכה מצד התקשורת. מלבד המכירות הפיזיות שמתבצעות בחנויות ואינספור ההורדות הוירטואליות שמתבצעות ברשת, גם הרדיו השמיע ללא הרף, עיתוני התרבות הוציאו מהדורות מיוחדות, קוטנר ערך עוד ספיישל וטום פטי וריצ'י סמבורה סיפרו למגזינים מהם הביטלס בשבילם.

      תעשיית המוזיקה, למי שלא שמע עדיין, דועכת. נכון שהנתונים מראים על כך של- iTunes יש 6 מיליון שירים למכירה, למרות כמות ההורדות הבלתי חוקיות ברשת, ושמצד הניו-מדיה (מכירות קבצי mp3 ברשת ומוצרי מוזיקה בסלולר: שירים, קליפים, צלצולים, טפטים וכן הלאה) הרווחים עולים בהתמדה. אבל מהכיוון המסורתי שלה, התעשייה גוססת. ובענק. תזכורת אקטואלית קצרה: אלה ימים שבהם חנות הדגל העצומה של "וירג'ין" ביוניו סקוור בניו יורק נסגרה; החברות “Sam Goody” ו“Muzak” פושטות רגל ורשת "טאוור" הישראלית עסוקה בלהחליף את מלאי הדיסקים והוינילים שלה במסכי פלזמה. במקרה של הפסטיביטלס, כמו נס ראש השנה, שני המארזים הגיעו לחנויות רק ביום רביעי שעבר וכבר נמצאים במקומות גבוהים במצעדי המכירות העולמיים (מקום 24 למארז הסטריאו ו-57 לביטלס במונו).

      המארזים הם השוליים

      לביטלס ולתעשייה יש סיפור די ארוך בסוגיית זכויות היוצרים, שמתחיל בכך שמייקל ג'קסון רכש לפני עשרים וחמש שנה את זכויות רוב השירים של הלהקה והרוויח עליהן הון. הסיפור ממשיך בכך שלמרות שהביטלס היו הראשונים לעשות אלף ואחד דברים שקצרה היריעה מלהזכיר, הם היו האחרונים לאמץ את חוקי התעשייה החדשים של העולם הדיגיטלי, וכך עד לפני בקושי שנה הקטלוג שלהם בכלל לא היה קיים בחנות המקוונת הגדולה בעולם, iTunes. כך שפסטיבל ה- 9.9.09 של יציאת המשחק ושני המארזים הוא בסך הכל דרך קרה ומיוחצנת כהלכה להחזיר למחזיקי הזכויות של הביטלס את מה שמבחינתם מגיע להם. והם גם עשו את זה חכם ומפולח; שני המארזים אולי מרהיבים, אבל הם בסך הכל מוצרים שוליים שמכוונים לרכישה על ידי קהל מבוגר שהביטלס מבחינתו עדיין מסמלים קריעת עטיפה ממשית, קריאת מלים על גבי חוברת ממשית ואחסון ממשי על מדף ממשי. ואילו הקהל הרחב, שהוא ילדי ה- Xbox וה- Wii, בכלל מתכנן להביא לאפל רקורדינגס את הכסף לא מהאלבומים, אלא מהמשחק. משחק, כן? הדמיה ממוחשבת, צעצועים מכאניים במקום כלי נגינה, שעתוק יצירות, דור הקליפים, לא יוצאים מהבית. משחק. לעומת מוזיקה, זאת אומרת.

      זה לא שאנחנו תמימים וטועים לחשוב שמישהו מסתיר את שיתוף הפעולה הזה בין חברות התקליטים לתקשורת, וגם לא בדיוק מדובר באמן שצריך לעבוד קשה כדי למכור. הביטלס, די כמו מפלגת הימין הוותיקה שלנו, הם עניין רגשי. הם צרובים עמוק, פחות או יותר לכל מי שנולד לפני 1985 - בזיכרונות ילדות, בחוויות משפחתיות, בשיעור הגיטרה הראשון, בהשמעות אינטנסיביות ברדיו או בהאזנה הראשונה למרתון שקוטנר עורך מדי שנה בגל"צ. המוצרים האלו, כמו שמכנים אותם, הם ללא צל של ספק כדאיים.

      החמדנות הרגה את הסאונד

      אז למה, בשם הרימאסטרינג, החליטו להוציא שני מארזים? שיעור חשוב ומומלץ בסאונד למתעניינים במוזיקה של המאה ה- 20 ואילך, הוא להקשיב באוזניות ל“Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band” לכל אורכו. עשיתי את זה פעם אחת, אחרי שהכרתי את התקליט כעשרים שנה, וזה היה רגע שבו נאלצתי להודות; ה"הם", קובעי הדעה שזוכים להכתיר את החשובים בתרבות הפופולרית, צדקו כל הזמן. הם צדקו כמעט בכל קלישאה שרק ניתן להגיד על האלבום שכבר שנים מוביל את 500 האלבומים החשובים של הרולינג סטון, על כמה שזו יצירה מורכבת ומהפכנית, אבל לא מהסיבות המובנות מאליו. זה לא כור ההיתוך בין מוזיקה מערבית להודית שעשה את המהפכה. “Norwegian Wood” יצא שנתיים לפני “Sgt. Pepper’s…”, ובסמוך ל“See My Friends” של הקינקס שהוא בעל אותן השפעות בדיוק, וזה גם לא שילוב האינסטרומנטים החדשני. מה שהתבהר בהאזנה ההיא הייתה הגאונות של טכנאי הסאונד של הביטלס, בשימוש המקסימלי בטכנולוגיות חדישות בתקופה מלאת מגבלות שבה הקליטו במונו. הם המציאו את השימוש ב"דאבל טרק" מלאכותי (הקלטת קול של זמר על הקלטה קודמת שלו), היו הראשונים לחבר גיטרה באס ישר לקונסולת ההקלטה והצליחו ליצור צליל מלא בעושר, גם כשהקולות בוקעים רק מצד אחד של המערכת. מי ששמע מספיק את הביטלס באוזניות, מודע למגבלה הזאת ואוהב אותה, עד שהיא הופכת ליתרון (ואגב, מאפשרת לכם להוציא אוזנייה אחת מהאוזן ולקבל גרסת א-קפלה).

      הרימאסטרינג של אלבומי הביטלס שמציע אותם בסטריאו, עם סאונד עשיר יותר, עושה את ההיפך מהמצופה. במקום להעמיק את חוויית הסאונד הוא מדגיש את ההפרדה בין צד האינסטרומנטים לבין צד השירה, שנשמעת דלה יותר, ובכך בעצם גורע מהאיזון שנוצר במיקס המקורי של הסיקסטיז. זה כמו להעלים את הצליל העתיק והשרוט של וינילים; זה כמו לנקות תכשיט עד שיורד ממנו הצבע. זה לתת לנו מנת יתר של הביטלס, כשהם מצוחצחים ונקיים מדי בשביל לשאוף את האבק שהצטבר לנו על ערימת הדיסקים.