"ואז השחיר הירח" הוא תיבת אוצרות שבכל פעם שהיד מושטת לתוכה מתגלים בה מטמונים חדשים. הרומן פורש לפנינו את סיפורה של משפחה מורחבת של קבוצת אנשים שבחרה לקשור את גורלם יחדיו לטוב ולרע. העלילה נפתחת עם התחברותם של שני הילדים - בן העשירים גץ (שלימים הופך לפסיכיאטר) והתלמיד העני יוקר (שהופך לפלייבוי שרמנטי חסר מנוחה) - וממשיכה בתיאור סוחף של נדודי הגברים, על טפם ונשותיהם מוינה האלגנטית של ראשית המאה לקובנו שבליטא.
העלילה מתקיימת במציאות ובמקביל באפשרויות הגלומות בה, כאלו שרק מסתמנות אך לא מתממשות בסוף. לעולם הרוח לתשוקות, לתסכולים, למאוויים ולטלטלות הרגשיות של הדמויות יש מקום ממשי שווה ערך להתרחשויות בעולם הפיזי. "ואז השחיר הירח" יכול להיקרא כטרגדיה, כסיפור על כיעורם של בני האדם, אך גם על יופיים (הרע) של החיים. על החשבונות שהגיבורים מנהלים עם החיים והמתים, עם אהובים ועם שונאים, עם שדים, רעיונות, היסטוריה, פוליטיקה, עקרונות ומצפון ומעל הכל המשא ומתן שלהם עם המציאות. אותה מציאות כעורה וכואבת שהביאו המלחמה, אימי השלטון, הרדיפות, העוני והגלות, היא כולה אופציונלית עבור גיבורי "ואז השחיר הירח", משום שהם חיים גם במימד נוסף. בעולם שברא הדמיון.
ד"ר אנה איסאקובה, רופאה ועיתונאית שכיהנה כיועצת ראש הממשלה ברק לענייני קליטה ושילוב חברתי בשנים 2001-1999, לשה שוב ושוב את חומרי הרומן שלה כשהיא שוברת ומחברת את המציאות כשבכל פעם הדבק בו היא משתמשת הוא אחר. הגיבורים בוראים עולם אלטרנטיבי מתוך החשכה של המלחמה ומוראותיה. במקום להתמקד בדלות ובעליבות הקטנוניות האנושית שהביא משטר סטלין בו אנשים מלשינים על שכניהם וחבריהם וטומנים מלכודות זה לזה, איסאקובה בוראת עולם נוסף. בעולם המקביל בו מתקיימים הגיבורים, המציאות המתרחשת בראש, בדמיון ובאינטואיציה מעניינת יותר ותנאיה הולמים טוב יותר את כישוריהם וחלומותיהם. לפעמים מציאות מקבילה זו מתוארת כמחול, לפעמים כיצירה קולנועית, אך היא תמיד נבדלת וצבעונית יותר מהשגרה האפורה והיומיום המדכא. הם בוראים מציאות כדי להימלט מזו שהם לכודים בה, הם פועלים כך משום שאין ברירה: "יוקר לא הבחין בשומר. היה נדמה לו שהוא יושב לפני תפאורת בלט. הרקע נצבע בחוסר טעם גולמני בגוונים של ארגמן וכתום. את רוב הבמה תפסו כדורים ירוקים ענקיים מפוספסים בשחור ועצמים מוארכים בצבע דבש... הוא טלטל את ראשו והחל לחפש אסוציאציה יצרנית יותר" (48-9).
יוקר, מאלי, נטלי, גץ סופיה והבת היפהפייה "ליובוב" [שמשמעות שמה "אהבה" והיא מחזיקה את העולם בידה כאילו היה תפוח (115)] כולן דמויות גדולות מהחיים הנודדות יחד ובנפרד ברחבי אירופה ונעות בין חלומות לחלומות בלהות כשהן מפיחות חיים בעולמם האפרורי של אלו החיים סביבם. לעיתים הם טווים סיפורי אימה ולעיתים המציאות מדביקה ולופתת את הגיבורים בצבתותיה.
בעל בית בנשמה
בעולם של "ואז השחיר הירח" מצליחים הגיבורים לחיות את חייהם כביכול ללא הפרעה מצד מוראות המלחמה והשלטון. המציאות משום מה משתפת פעולה עם העולם שיצרו לעצמם בדמיונם ולכן הם מצליחים להתנהל באלגנטיות ולנהוג כאילו הם אכן גיבורי רומן, בלט או סרט, גם כשהזוועות כמעט ונוגעות בחייהם.
תוך כדי קריאה התאהבתי במאלי [ש"בגללה נטשו גברים את כלותיהם, בלעו רעל, נתקפו מלנכוליה, נשאו להם נשים רעות מראה עם נדוניה גרועה ונסעו להודו (30)] ובקלפי הטארוט המשוגעים שלה; צחקתי מתעלוליה של ליובוב שמתעקשת להסתובב בחוגים הלא נכונים וכבר בגיל שש היא עושה כל כך הרבה צרות שנראה שקרוב היום בו יאסרו אותה; התפעלתי מהאומץ והתחמנות של נטלי או נטשה שמתקיימת בו זמנית בצד האפל של העולם ובדמיונות וחלומות הבלהה של חבריה ומחזריה; נשביתי על ידי האופן בו הגיבורים מנהלים דין וחשבון עם ההווה והעבר ועם מצפונם, אבל רק כשנוח להם. בתבונתה מדגישה איסאקובה שגיבוריה מודעים לבחירה בעיוורון ובמתודת ניהול החשבונות הסלקטיבית: "אני לא רוצה להמשיך בחיים האלה כמו שאירגנו אותם לעצמנו. הם נעשו רעים ואוויליים. אני שונא את אלה שרצחו. אני מוכן לרצוח אותם, מוכן בהחלט, ואפילו עשיתי משהו בעניין... אני לא רוצה לחיות חיים בלי גתה. אני לא רוצה לחיות בלי התרבות הגרמנית. היא אצלי בדם, היא אצלי בנשמה. אני רוצה להרגיש שוב שאני בעל הבית בנשמה שלי" (129-130).
בשפה עשירה, דמיון בלתי נדלה, אלגנטיות אינסופית, ציניות והומור שחור (שיודע גם לעטוף וגם לעקוץ) שוזרת איסאקובה עלילה עוצרת נשימה עם דמויות בלתי נשכחות, פגומות כמו שהן יפהפיות. זהו סוד הקסם של גיבורי "ואז השחיר הירח", זה מה שמאפשר להם להיות מורמים מעם (כביכול) ונפלאים כל כך- זה מה שהופך את ספרה הנהדר של איסאקובה למענג כל כך. כי למרות ובגלל חומריו הנוראיים, למרות המלחמה, הייסורים, הטירוף, האובר-דרמטיות של הדמויות והתגרותם התמידית בגורל - הם יודעים ש"להיות בעלי בית בנשמה" זה עניין של בחירה.