פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      Y, כמה שהם יפים

      הם אינדיבידואליסטים בעלי רגישות חברתית, מכורים לטכנולוגיה אבל אוהבים את כדור הארץ. הכירו את הדור של העשור - זה שהולך לשלוט בעולם

      הם העלו את אובמה לשלטון, וכמעט שהפילו את משטר האייתולות האירני. הם חמושים באייפון, בקונסולת wii, ולכל הפחות בשלושה חשבונות שונים בשלוש רשתות חברתיות שונות. הם גמרו על העיתונות הכתובה ואחראים לטרנספורמציה שעברה תעשיית המוזיקה. הם לקחו את האינדיבידואליזם למחוזות קיצוניים במיוחד, אך בה בעת פיתחו תודעה חברתית מרשימה. הסוציולוגים מכנים אותם "דור המילניום" והמפרסמים מחזרים אחריהם כאילו שעד 1978 חיו על כדור הארץ רק מאובנים. אלו הם אנשי דור ה-y. תאריך לידה: מתישהו בין סוף שנות השבעים לשנות התשעים המוקדמות. הלוקיישן: הכפר הגלובלי. המשימה: הצלת האנושות מהשואה האקולוגית שצפויה לה, לא פחות ולא יותר.

      כדי לפצח את המשוואה שהולידה את דור ה-y, צריך לגלוש אחורה, אל האחים הגדולים שלו: אל דור שבא לעולם בשנים שבין אמצע שנות השישים לסוף שנות השבעים, אל המוזיקה שלו, אל חולצות הפלאנל, ובמיוחד אל ספר אחד מכונן, שנכתב ב-1991 על ידי צעיר אמריקאי בשם דאגלס קופלנד, שזכה לשם "דור ה-x".

      הספר גולל את סיפורם של שלושה צעירים שעברו להתגורר בשוליים של קליפורניה, התפרנסו מעבודות שהיו הרבה מתחת לרמתם, והיו שבויים בחיפוש אחר הזהות האישית שלהם. בתחילת דרכו, לא נחל הספר הצלחה מסחררת, אבל כמה חודשים לאחר שיצא לאור, הגיע לאקרנים הסרט "בטלנים בטקסס" ("Slacker") של הבמאי ריצ'ארד לינקלייטר, שגיבוריו דמו להפליא לגיבוריו האבודים של קופלנד. לא זו בלבד שהצלחתו של הסרט הביאה לנסיקה במכירות של הספר, היא גם העלתה לתודעה הציבורית את שמו שבינתיים הפך למושג.

      התקשורת, חממה של אנשי x בעצמה, אימצה בחום את המונח ושיגרה אינספור סרטים, ספרים ותחקירים על הנושא. דור ה-x הוצג במדיה הפופולרית כדור אדיש, ניהליסט, מרוכז בעצמו, חסר ייעוד ומעל לכל – מדוכא. וכמו לכל דור ודור, גם לאיקסים היו את הסמים שלהם – הפרוזאק והאקסטזי, שתי תרכובות כימיות שהפכו לאייקונים תרבותיים בפני עצמן. אלא שיחד עם זאת, ולמרות הדימוי התקשורתי הגרוע, אחראים האיקסים בין היתר לניצני המהפכה הטכנולוגית שהולידה את הדור שבעשור הנוכחי יורש אותם – דור ה-y.

      אין דיר בלי ריח

      את תחושת "מה הטעם?" של האיקסים החליפו צעירי ה-y בערכים של הגשמה עצמית, רווחה אישית ונהנתנות. זאת בצד נושאים כמו זכויות אדם, זכויות בעלי חיים, צמחונות, הגנת הפרט והאקולוגיה שגם אותם הם אימצו אל לבם. ואכן מדובר בפרדוקס. נדמה שזהו דור, שבדומה לגיבור אחד הסרטים שהשפיעו עליו במיוחד, "מועדון קרב", סובל מסכיזופרניה קשה: תודעה חברתית שמשולבת עם קידוש האינדיבידואליזם, חיבה לתרבות הצריכה שכרוכה יד ביד עם הרצון להציל את כדור הארץ שמתפרק אט אט ממשאביו הטבעיים, מאבק על פרטיותו של הפרט בעידן הטכנולוגי תוך כדי הזרקה לווריד של מנות סם מתוצרת טוויטר ופייסבוק על בסיס יומיומי. תרצו או לא תרצו, דור ה-y, שמסרב להפנים את העובדה שאי אפשר גם להשתכשך בהנאה בדיר החזירים הקפיטליסטי וגם לבכות על הריח, הוא זה שקובע היום את הכללים.

      הפרדוקס הגדול של דור זה בא לידי ביטוי במהפכות שהובילו הצעירים בשנים האחרונות, ובראשן מהפכת אובמה. אמנם ברק אובמה בן ה-48 אינו בן דור ה-y, אבל אין ספק שהוא (או היועצים המעולים שלו) מדבר את שפתם. ניתוח של אחוזי ההצבעה בבחירות לנשיאות ארצות הברית מלמד כי בין גילאי 18-24, קבוצת גיל שעד הבחירות האחרונות לא ממש טרחה להגיע לקלפי, הצביעו 68 אחוזים לאובמה לעומת 30 אחוזים לג'ון מקיין. ואילו בין גילאי 25-29, הצביעו 69 אחוזים לאובמה ו-29 אחוזים למקיין.

      הצעירים, אם כן, בחרו לתת את קולם למועמד שקרא תיגר על אורח החיים הראוותני של אמריקה, למועמד שטען שעל האמריקאים לצרוך פחות, למועמד שמקדם אג'נדות חברתיות שבאות על חשבון הפרט, זה שמנענע את עמודי הקפיטליזם שעליהם מושתתת התרבות האמריקאית. יחד עם זאת, מדובר באותם צעירים שהצהירו, בסקר שנערך לפני כשנתיים, כי השאיפות המרכזיות שלהם בחיים הם להיות עשירים (81 אחוזים מהנשאלים בגילאי 18-25) או להיות מפורסמים (51 אחוזים מהנשאלים).

      עשה את הדבר הנכון

      את פרדוקס ה-y אפשר למצוא גם באירופה, שבה הובילו הצעירים בחודש יוני האחרון את המהפכה הירוקה והגדילו את כוחן של המפלגות הירוקות בפרלמנט האירופי באופן משמעותי. גם בבחירות ביפן הודחה המפלגה השמרנית לאחר ששלטה במדינה ללא מיצרין במשך חמישה עשורים, הרבה בזכות הצעירים שכבשו את הקלפיות. ואילו בני גילם ביוון הובילו בשנה החולפת מחאה חברתית נוקבת (שאף הידרדרה לפסים אלימים), ולפי הסקרים הם אף יהוו את הכוח המרכזי מאחורי הדחתו המסתמנת של ראש הממשלה ומנהיג מפלגת הימין השמרנית, שיוחלף ככל הנראה בראש המפלגה הסוציאליסטית.

      בישראל ייזכרו הבחירות המקומיות כנקודת מפנה ביחס של צעירים לפוליטיקה. לאחר שנים של אדישות ואחוזי הצבעה נמוכים, כבשו צעירים מכל רחבי הארץ את הקלפיות. התופעה באה לידי ביטוי בעיקר בתל אביב (ההייפ המטורף סביב דב חנין וההצלחה האדירה של הרשימות "עיר לכולנו" ו"רוב העיר") ובירושלים. אך גם בהרצליה, יבנה, חיפה, באר שבע, רחובות וערים נוספות, הצליחו רשימות צעירות להכניס את נציגיהן אל המועצות העירוניות.

      בניסיון לפצח את הפרדוקס, יש הטוענים כי הצורך הכמעט אובסיסיבי של הצעירים להיות טרנדיים ומעודכנים חלחל גם אל הפוליטיקה. הטענה היא שברק אובמה הוא בסך הכל מותג ששווק לדור הצעיר בדרך הנכונה – לא במדיה המסורתית אלא דרך רשתות חברתיות, יוטיוב ובלוגים. המבקרים של דורה-y מגדירים אותו כדור שטחי וריקני, שניזון בעיקר מהאינטרנט. לטענתם, מה שחשוב עבורו זה "לעשות את הדבר הנכון" - אך לא מבחינה מוסרית אלא בהתאם לקונבנציות החברתיות של התקופה - בין אם מדובר בלהקה ש"נכון" להעריץ, ברשת הבגדים ש"נכון" לקנות בה או בפתק ההצבעה ש"נכון" לשלשל כשבוחרים את מי שינהיג את העולם החופשי או את מי שיעמוד בראש עיריית תל אביב.

      כלוב של זהב?

      אין דבר שמלמד יותר על רוח הדור מאשר ההסתערות של אנשי השיווק, מומחי המיתוג והיועצים לניהול ארגוני על דור ה-y. אם הבלבול של דור ה-x הביא לפחות לרנסנס תרבותי, המוטיבציה והחיבה לצרכנות המאפיינות את דור ה-y הולידו בעיקר מאמרים כלכליים בסגנון "מנהל - עשרה דברים שאתה חייב לדעת על דור ה-y", "הנעת עובדים בעידן ה-y", או "איך מוכרים לדור שכבר ראה הכול".

      לאור זאת, אין זה מפתיע שרוב עבודות המחקר שנעשו על הנושא ביקשו בעיקר לבדוק את הרגלי הצריכה של אנשי ה-y ואת הביצועים שלהם במקומות העבודה. המסקנות שהתקבלו ממחקרים אלו מרתקות. כך, לדוגמא, מחקר שנעשה עבור בית הספר לעסקים של הרווארד מגלה כי דור ה-y מאס בסביבת העבודה הקונבנציונלית. הם מעדיפים משרות המוגדרות על פי משימה ולא על פי שעות ורוצים לקבל תמורה בעבור התוצאות. הם בזים למשרות של "תשע עד חמש", אוהבים לעבוד ללא מגבלות של זמן או מקום, ומתנגדים לרעיון של שעון נוכחות.

      יחד עם זאת, לדור ה-y גם חשוב שהארגון שבו הוא עובד יהיה ידידותי לעולם. מחקר שפורסם בעיתונות האמריקאית מצביע על כך שלמעלה מחמישים אחוזים מהעובדים שנמצאים בגילאי העשרים שלהם יעדיפו לעבוד בארגון שמעורב חברתית בפרויקטים בקהילה ומעניק לעובדיו הזדמנות להתנדב, אפילו במחיר של משכורת נמוכה יותר.

      השאלה המתבקשת מכל המחקרים האלה היא האם הרגלי העבודה החדשים הופכים את הצעירים העכשוויים לחופשיים יותר מאחיהם הבכורים מדור ה-x? האם שעות העבודה הלא קבועות, העבודה מבתי קפה, מחשבי המק המבהיקים והפלאפון המתוחכם הם לא יותר מכלוב של זהב, כיסוי נוצץ לסוג חדש של עבדות מודרנית? לאיקסים היו ועדי עובדים וזכויות סוציאליות מקיפות, שריד לתקופת חיים אחרת. בני ה-y, לעומת זאת, חיים בתקופה הדורסנית ביותר שידע הקפיטליזם. המשבר הכלכלי האחרון והפיטורים ההמוניים בענפי ההיי טק, התקשורת והפיננסיים רק הוכיחו עד כמה לא יציבה הקרקע שעליה הם ניצבים.

      z וגמרנו

      אפשר לטעון שהחלוקה לדורות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתרבות הפופולרית, אינה יותר מהפשטה של המציאות שנועדה לסייע לנו להבין טוב יותר את המתרחש סביבנו. גם הטענה, לפיה האפיונים שניתנים לדור ה-y – ממש כמו אלה שניתנו בעשור הקודם לדור ה-x – נגועים בגזענות, לא רחוקה מהמציאות. שכן, די ברור שהאפיונים האלה מתייחסים אך ורק לצעירים לבנים, בני המעמד הבינוני- גבוה, ומתעלמים מבני המעמד הנמוך.

      אך בין אם מסכימים לטענות האלה או לא, דבר אחד ברור: החוקרים כבר סימנו מזמן את היעד הבא שלהם ואף הספיקו למצוא לו שם – דור ה-z, שנולד בשנות התשעים ומתעצב ממש ברגעים אלה. בחסידות טוענים שמדובר בדור האחרון לפני ביאת המשיח ותיקון העולם. לסוציולוגים, מנגד, הולכות ואוזלות האותיות הלועזיות. לנו נשאר עשור כדי לסכם.