זמזם מצוקה

באחד מהלילות חשבתי שאני שומע משהו, אבל הרפתי מזה בפעם הראשונה. לאחר כמה דקות התעוררתי שוב, הפעם במכה אחת; עשיתי אבוללה למה ששמעתי, אבל הוא ניצח אותי. זה היה נכון, מה שחשבתי ששמעתי; אנשים מזמזמים.

אני ישן עם רדיו פתוח. הרגל שכזה מבית אבא. ככה, העיניים שלי נסגרות בפייד אאוט כמו שיר בלי סיום של תופים. באחד מהלילות שמעתי זמזומים. היה זה בני בשן שזמזם עם מאזינים; תכנית רדיו, בין 2 ל- 5 בבוקר שנקראת "יש עם מי לזמזם", טייק אוף על התכנית הידועה "יש עם מי לדבר", אפילו עם נעימת פתיחה (אנסמבל קולי קורל), שמתבססת על אותה הנעימה ההיא שאתם יודעים לזמזם בעל פה. והנה, מה שמוביל אותנו לדבר הבא; הזמזום.

תכניות הרדיו מלאות במלל. באנשים שמתקשרים, באנשים שמוחים, בשדרנים שמתלהמים, בשדרנים אחרים שמקשיבים עם הנהון ראש שיוצא דרך שפתיים (וכך ממשיכים את השיחה בזמן חיפוש המצת שעל שולחנם), ב-דני מחיפה שרוצה להגיד משהו על ביבי, ב-יצחק מירושלים שרוצה להגיד משהו על נבחרת הכדורגל, ב-דינה מרמת גן, מורה לשעבר, שרוצה להגיד משהו על מערכת החינוך, ועוד. כולם רק רוצים לדבר, להגיד את דעתם, להביע מחאתם. ראבק, כמה מלל? כמה אנשים צודקים יש במדינה הזאת?

והנה, התכנית של בשן, "יש עם מי לזמזם", היא אי שפוי במדינה הזאת, כמעט חזרה למקורות. מתי לאחרונה זמזמתם שיר? מי בכלל מזמזם שיר? השלב הכי רחוק של הלבד שלך (רק אתה והשיר שלך) זו שריקה, וגם היא בדרך כלל מתבצעת במקומות חשוכים בשביל להראות לעצמך שאתה לא נבהל. אבל זמזום? ובכן, רעיון התכנית הזאת כל כך נהדר כי הוא כולל בתוכו המון דברים; חמלה, פרודיה, עצבות, צחוק, נבזיות קלה (בהאזנה הראשונה-הסקפטית, לא אצל המגיש), מלנכוליה. אבל בעיקר אנושיות.

הרעיון פשוט; מאזינים מתקשרים לבשן בין 2 ל-5 לפנות בוקר, מבקשים שיר ומתחילים לזמזם. בשן מצטרף אליהם לאחר כמה שניות ומה שאתם שומעים דרך מקלט הרדיו הוא שני אנשים מזמזמים. ללא מוזיקה, ללא הפרעות, בשעות המאוחרות של הלילה. רק אתה והלילה שלך.

הרגעים הם כמובן מצחיקים; לשמוע איש מזמזם (ויותר מכך; מתקשר לתכנית הרדיו במטרה לזמזם) זה עניין שמוציא ממך חיוך, אין מה לעשות; הזיופים, הבחירה בשיר כזה או אחר, המבוכה. אבל אחרי שאתה פוסח על הצחוק - ובמקביל לשיחה המקדימה של בשן עם אותו מאזין או מאזינה - אתה מקבל מכלול שכולו קסם. הבקיעים של הבנאדם, האינסטינקט הראשוני איתו הוא נולד, התמימות ומשיכת הצמה המטאפורית לילדה הכי יפה בגן, הבשר המגולף מסקפטיות. את כל אלה התכנית מחזירה לחיים.

הדבר הקטן-גדול הזה, הוא המהפכה הכי גדולה מזה הרבה זמן של ז'אנר תכניות הרדיו ושל האדם; להגיע למצב תמימות אמיתי, טהור. המשפט הקודם שלי כולו נטול ציניות אופנתית, וזה בדיוק העניין; אפילו הקונספט – זמזום - תפקידו לשבור את המלל, הציניות נשברת גם על ידי המדיום עצמו; תזמזם את זה. הדבר הזה, התכנית הזאת, היא לא פחות מפילוסופיה כבדת משקל שבתוכו אדם, אנושיות, גילוף, דרכי התמודדות ומלחמתו של האדם בשפה. אבל את זה לפעם אחרת. בשן אומר שהוא רצה תכנית קונטרה ל"יש עם מי לדבר" שתכיל הרבה לב ורגש מלא. בשן מצליח.

הדברים האלה על אופן ההגשה, הקונספט, והתכנית עצמה כמכלול, מתקשרים למרתון 35 השנים ל"ציפורי לילה" ששודר בראש השנה האחרון; מרתון של מגישים בתחלופת אינסוף, כל אחד עם סגנונו (מישהו חייב להחזיר את דורון נשר לרדיו, זה היה נהדר), כל אחד והתבנית האישית שלו, אל מול משהו שחסר היום ברדיו הישראלי; ההגשה, ה"מגיש" ככוכב הרדיו.

הרדיו מוכה וחבול כי הוא איבד - כמו העיתונות והכתיבה - את הניו ז'ורנליזם שלו. אין כמעט ניו ז'ורנליזם ברדיו של היום. ציפורי הלילה של פעם הזכירו את כל זה; היה שם ה"מה", אבל היה גם ה"איך".

לעזאזל, כמה אפשר לבנות קרקע על ה"מה", כל המדיה של היום מתעסקים ב"מה". כולם אומרים, כולם מדברים, לכל אחד דעה. נו אז מה? ובהתאם לכך; נו אז איך!