"כל זאטוט יודע שהחלום והמציאות הם בהמות מיוחמות וחמומות מוח. הם אסורים בבורות סמוכים. שלשלאות ברזל מונעות מהחלום והמציאות להתפלש זה בזה. אך בלילה ההוא התרחש הזיון הנשגב!"
(מתוך "זיעה מתוקה")
רועי רוזן הוא אמן שגם כותב ספרים. ספרו הקודם והיפהפה, "לוסי" (הוצאת שדוריאן), משלב רישומים וטקסט, שמשלימים זה את זה. הרישומים והטקסט גם עומדים גם בזכות עצמם, אבל יחד הם יוצרים משמעות חדשה. כפי שהרישומים והטקסט מרכיבים את המכלול, כך גם אי אפשר להפריד בין האמנות של רוזן לפרוזה שלו. הם קשורים ותומכים זה בזה, ומהווים יחד יצירה שלמה. הפרוייקט האחרון שלו הוא אמנות קונספט שכוללת פעילות רבת שנים, תערוכת ציורים וכעת גם ספר, "זיעה מתוקה" (הוצאת בבל-דרום). הקונספט הוא ז'וסטין פרנק: אמנית יהודיה שנשכחה, לכאורה, ונתגלתה מחדש.
כל מי שעקב קצת אחרי הראיונות עם רוזן יודע שז'וסטין פרנק היא דמות פיקטיבית. פרנק הבלגית חיה, כביכול, בצרפת של שנות העשרים והשלושים, היגרה לישראל, לא הסתדרה עם הממסד האמנותי כאן ומתה חסרת כל. רועי רוזן גילה אותה, כביכול, חשף את אמנותה והוציא אותה מתהום הנשייה. "זיעה מתוקה" הוא הטקסט הפורנוגרפי שהיא כאילו כתבה. זה הגרעין של הספר, הליבה, החומר המניע. גרעין הוא דבר מהותי, אבל הוא מהווה בדרך כלל חלק קטן יחסית מהשלם. כך גם ב"זיעה מתוקה" סביב גרעין הטקסט הקצר של פרנק טווה רוזן ביוגרפיה פיקטיבית ותילי תילים של פרשנות וביקורת. התוצאה היא טקסט מורכב, עתיר בשכבות ורבדים. ישויות מפוצלות, שכולן אדם אחד: אמן ומבקר, סופר ופרשן, גבר ואשה, אמת ושקר, עובדות היסטוריות ובדיחות, חלום ומציאות, כולם מתפלשים זה בזה.
"זיעה מתוקה", על כל רבדיו, הוא טקסט מבריק. הרי בסך הכל, ז'וסטין פרנק היא גימיק. גימיקים מציתים ניצוץ, אבל הם לא מחזיקים את האש לאורך זמן. רוזן הצליח להתעלות מעל לגימיק ולעבור את מכשול ה"או.קיי, הבנו". מעבר להברקה, יש לו גם עומק. המעטפת העבה של הביקורת והפרשנות היא בעצם הדבר העיקרי והמעניין שבספר. כמו אתנה שנולדה מתוך ראשו של זאוס, ז'וסטין פרנק קפצה מתוך מוח שהוזן בכתבי המרקיז דה סאד וז'ורז' באטאי, ברעיונותיהם של פרויד ולאקאן, בתאוריות פמיניסטיות ובביקורת אמנות. רוזן כתב פרשנות המערבת עובדות אמיתיות על התקופה בה חיה פרנק, על הסוריאליסטים, ועל מקורות ההשפעה שלה (ושלו). לא רק שרוזן אינו מטשטש את מקורות השפעתו, הוא מדגיש אותם וחולק עם הקוראים את התחקיר והידע שצבר. השפע כל כך גדול, עד שגם הערות השוליים (שלקראת סוף הספר תופחות לממדים מפלצתיים) הן ישות טקסט עצמאית.
בעצם אפשר היה לראות ב"זיעה מתוקה" ספר לימוד, אך רצוי, כמו בכל ספר לימוד, להתייחס אליו בחשדנות. פה ושם שתולות מלכודות, והניסיון לאתר אותן הוא משחק משעשע ואכזרי. רוזן נדיב כלפי קוראיו: הבונוס השמן שבספר הוא רשימת המקורות שבסופו - שי נאה לכל מי שרוצה להרחיב את השכלתו (בתנאי שמתעלמים מכתביה של המבקרת הצייקנית אן קאסטורפ). וכמובן, אי אפשר להתעלם מהציורים המקסימים. חבל שיש כל כך מעט.
רוזן מוכיח שאפשר לכתוב פרשנות וביקורת בצורה מרתקת ומענגת, גם אם העילה היא יצירת אמנות מפוברקת. היצירה לא חשובה כל כך. למעשה, הניתוח המקורי עולה על היצירה עצמה. הסגנון, שמחקה טקסטים אקדמיים מתחום מחקר האמנות, קולח ואמין, ודווקא הטקסט הפורנוגרפי של ז'וסטין פרנק מחוויר קצת לעומתו. אולי בגלל צילם הארוך של המארקיז דה סאד, ז'ורז' באטאי ואפילו פטריק זיסקינד ("הבושם"), שעשו את זה קודם. ואולי בגלל שבצרפתית דברי זימה פשוט נשמעים טוב יותר. ז'וסטין פרנק לא אהבה את העברית, ובצדק: מה כל כך מעורר השראה במילים כמו זין, ביצים וחור?
היו כאלה שהזדעזעו מה"פורנוגרפיה". שטויות. בכל תרבות שמכבדת את עצמה יש גם ספרות זימה נאותה, ו"זיעה מתוקה" הוא נדבך קטן וחשוב בדרך לתרבות עברית מגוונת. עדיפה ספרות פורנוגרפית איכותית, על פני הדחקה שיוצאת לבסוף החוצה באלימות. אולי חברה שמחצינה את הסטיה ולא מטשטשת אותה, היא חברה נורמלית יותר.
בעצם, רוזן כרה לז'וסטין פרנק שלו בור קטן. בהשוואה הבלתי נמנעת בין היוצרת הפיקטיבית-פרובוקטיבית לבין האמן שגילה אותה, הגבר שוב ניצח. הוא, האביר ששחרר אותה מכבלי השכחה, האיש שנתן לה נשמה וגוף והיה לה לפה, עושה את זה טוב יותר. הוא חכם ושנון ממנה, הוא מצליח ממנה, הוא מקובל בממסד האמנותי, הוא מוכשר כמו שד, והוא ישרוד אחריה. אכן, יש דמויות שנידונו להישכח במרתפי התרבות, וספק אם רוזן הוא אחת מהן. אולי גם שפר עליו מזלו, שלא נולד אשה.
הערת סיום קטנה:
סדרת "דרום" של הוצאת בבל, בעריכת חיים פסח, פתחה לאחרונה קו חדש של ספרי אמנים, ש"זיעה מתוקה" הוא הראשון בהם (הבאים בתור הם ספריהם של יורם קופרמינץ וקרן רוסו). כבר התרגלנו לספרים של פסיכולוגים, פוליטיקאים, אנשי צבא ונשות עסקים מצליחות, אז פרוזה של אמנים קטן עלינו. זו יוזמה נפלאה שמזריקה חומרים מרעננים לספרות המקומית, והלוואי שתמשיך.
ז'וסטין פרנק הכירה את חיים פסח?
19.12.2001 / 11:36