פרק ראשון: "מתי כבר יהיו חדשות טובות"

בהולכנו – איננו יודעים כי נלך
נתבדח והדלת נסגור;
הגורל הצועד מאחור יגיפנה
ולעולם לא נוכל עוד לחזור
(אמילי דיקנסון)

קציר

החום שעלה מהאספלט נלכד בין משוכות השיחים הצפופות שהתנשאו מעל ראשיהם כמו חומות בצורות.
"מעיק," אמרה אמא שלהם. גם הן הרגישו לכודות. "כמו במבוך בהמפטון קורט," אמרה אמא שלהם. "אתן זוכרות?"
"כן," אמרה ג'סיקה.
"לא," אמרה ג'ואנה.
"עוד היית תינוקת," אמרה אמא שלהם לג'ואנה. "כמו ג'וזף עכשיו." ג'סיקה היתה בת שמונה וג'ואנה בת שש.

הדרך הצדדית (הן תמיד קראו לה "השביל") התפתלה לכיוון אחד ואחר כך לכיוון השני כך שאי אפשר היה לראות שום דבר מלפנים. הן נאלצו להחזיק את הכלב ברצועה ולהיצמד למשוכת השיחים למקרה שפתאום תצוץ מכונית "כאילו משום מקום". ג'סיקה היתה הגדולה לכן היא תמיד זכתה להחזיק את הרצועה של הכלב. היא הקדישה הרבה מזמנה לאילוף הכלב, "רגלי!" ו"שב!" ו "בוא הנה!" אמא שלהם אמרה שחבל שג'סיקה לא צייתנית כמו הכלב. ג'סיקה תמיד ניהלה את העניינים. אמא שלהם אמרה לג'ואנה, "תדעי לך שזה בסדר גמור שיש לך דעה משלך. את צריכה לעמוד על שלך, לחשוב לבד." אבל ג'ואנה לא רצתה לחשוב לבד.

האוטובוס הוריד אותם בכביש הרחב והמשיך משם למקום אחר. זה היה "סיפור שלם" להוריד את כולם מהאוטובוס. אמא שלהם החזיקה את ג'וזף מתחת לזרוע אחת כמו חבילה ובידה השנייה התאמצה לפתוח את העגלה החדישה שלו. ג'סיקה וג'ואנה חילקו ביניהן את משימת הורדת הקניות מהאוטובוס. הכלב דאג לעצמו. "אף אחד אף פעם לא עוזר," אמרה אמא שלהם. "שמתן לב?" הן שמו לב.

"האידיליה הכפרית המזוינת של אבא שלכן," אמרה אמא שלהם כשהאוטובוס התרחק בתוך אובך כחלחל של עשן ואדי חום. "שלא תעזו לקלל," היא הוסיפה באופן אוטומטי. "רק לי מותר לקלל."
כבר לא היתה להם מכונית. אבא שלהם ("המנוול") הסתלק יחד איתה. אבא שלהם כתב ספרים. "רומנים". הוא הוריד פעם ספר מהמדף, הראה אותו לג'ואנה, הצביע על התצלום שלו מאחור ואמר, "זה אני", אבל היא לא הורשתה לקרוא אותו למרות שכבר ידעה לקרוא טוב ("עוד לא, בבוא היום. אני חושש שאני כותב לגדולים," הוא צחק. "יש שם כל מיני דברים, נו טוב...")
לאבא שלהם קראו הווארד מייסון ולאמא שלהם קראו גבריאל.

לפעמים אנשים חייכו אל אבא שלהם ואמרו לו בהתרגשות, "אה, אתה הווארד מייסון?" (או לפעמים בלי לחייך, "אז אתה הווארד מייסון!" והיה הבדל בין הפניות אבל ג'ואנה לא ידעה בדיוק מהו).
אמא שלהם אמרה שאבא שלהם עקר אותם ותקע אותם "באמצע שום מקום". "או בדבון, כפי שמקובל לקרוא לזה," אמר אבא שלהם. הוא אמר שהוא "זקוק למרחב כדי לכתוב" וזה יעשה טוב לכולם "להיות מחוברים לטבע". "בלי טלוויזיה!" הוא אמר כאילו שזה משהו שהם היו נהנים ממנו.

ג'ואנה עדיין התגעגעה לבית הספר שלה ולחברים שלה ול"וונדר וומן" ולבית ברחוב עירוני שאפשר ללכת לאורכו ולהגיע לחנות ולקנות עיתון ילדים מצויר ומקל שוש ולבחור בין כמה זנים של תפוחים בלי שכל זה ידרוש הליכה לאורך שביל ואחר כך לאורך דרך ראשית ונסיעה בשני אוטובוסים ואחר כך שוב אותו דבר בכיוון ההפוך.

הדבר הראשון שאבא שלהם עשה כשהם עברו לדבון היה לקנות שש תרנגולות אדומות וכוורת מלאה דבורים. כל הסתיו הוא תיחח את אדמת הגינה בחזית הבית כדי שתהיה "מוכנה לאביב". כשירד גשם הגינה הפכה לבוץ והבוץ התפשט בכל הבית והגיע אפילו לסדינים. עם בוא החורף שועל טרף את התרנגולות שעוד לא הטילו אפילו ביצה אחת וכל הדבורים קפאו למוות, מה שהיה חסר תקדים לדברי אבא שלהם, שאמר שהוא הולך להכניס את כל הדברים האלה לספר ("לרומן") שהוא כתב. "אם ככה, אז הכול בסדר," אמרה אמא שלהם.

אבא שלהם כתב על השולחן במטבח כי זה היה החדר היחיד בבית שבו היתה טיפת חמימות הודות לתנור הבישול הענק וההפכפך שאמא שלהם אמרה שעוד יהרוג אותה יום אחד. "הלוואי," מלמל אבא שלהם (הספר שלו לא התקדם כל כך טוב). כולם הסתובבו לו בין הרגליים, אפילו אמא שלהם.
"יש לך ריח של פיח," אבא שלהם אמר לאמא שלהם. "ושל כרוב ושל חלב."
"ולך יש ריח של כישלון," אמרה אמא שלהם.
לאמא שלהם היה ריח של כל מיני דברים מעניינים, צבע וטרפנטין וטבק ובושם שנקרא "ז'ה רביין" שאבא שלהם קנה לה מאז שהיתה תלמידה בת שבע-עשרה בבית הספר הקתולי ופירושו "אני אחזור" והיה אמור להיות מסר בשבילה. אמא שלהם היתה "יפהפייה" לדברי אבא שלהם, אבל אמא שלהם אמרה שהיא היתה "ציירת" למרות שהיא לא ציירה כלום מאז שהם עברו לדבון. "אין מקום לשני כישרונות בנישואים," היא אמרה בסגנון המיוחד שלה עם הרמת גבות ושאיפת עשן מהסיגרילו הקטן והחום שהיא נהגה לעשן. היא ביטאה את המילה "סיגרילו" במבטא זר. בילדותה היא גרה במקומות רחוקים ויום אחד היא תיקח אותם לשם. היא אמרה שיש לה דם חם. לא כמו אבא שלהם שיש לו דם קר כמו לנחש. אמא שלהם היתה חכמה ומצחיקה ומפתיעה, לא דומה בכלל לאמהות של החברות שלהן. "אקזוטית," אמר אבא שלהם.

הוויכוח על איזה ריח יש לכל אחד לא נגמר כנראה, כי אמא שלהם הרימה מהשידה כד מפוספס בכחול-לבן וזרקה אותו על אבא שלהם שישב ליד השולחן ובהה במכונת הכתיבה, כאילו המילים ייכתבו מאליהן אם הוא רק יהיה מספיק סבלני. הכד פגע בו בראש והוא שאג בהלם וכאב. ג'סיקה שלפה את ג'וזף מהכיסא הגבוה במהירות מעוררת הערצה, אמרה לג'ואנה, "בואי", והן עלו למעלה ודגדגו את ג'וזף על המיטה הכפולה שג'ואנה וג'סיקה חלקו ביניהן. לא היה חימום בחדר ועל המיטה נערמו לגובה שמיכות פוך ומעילים של אמא שלהם. בסופו של דבר שלושתם נרדמו, מכורבלים בתוך בליל ריחות של טחב, נפטלין ובושם ז'ה רביין.

כשג'ואנה התעוררה היא ראתה את ג'סיקה יושבת שעונה על כריות עם כפפות על הידיים ומגיני אוזניים, ואחד המעילים שהיה מושלך על המיטה מטביע אותה כמו אוהל. היא קראה ספר לאור פנס.

"אין חשמל," היא אמרה בלי להרים את העיניים מהספר. מעבר לקיר הם יכלו לשמוע את הקולות החייתיים האיומים שבישרו שההורים שלהם שוב חברים. ג'סיקה הציעה לג'ואנה בדממה את מגיני האוזניים כדי שלא תיאלץ להקשיב.

כשסוף סוף הגיע האביב, במקום שאבא שלהם ישתול גן ירק הוא חזר ללונדון וגר עם "האישה האחרת" שלו – מה שהפתיע מאוד את ג'ואנה וג'סיקה אבל כנראה לא את אמא שלהם. לאישה האחרת של אבא שלהם קראו מרטינה. המשוררת. אמא שלהם סיננה את המילה כאילו היתה קללה. אמא שלהם קראה לאישה האחרת (למשוררת) בשמות איומים (בת-זונה-כלבה-מזדיינת) שהיו כמו רעל באוויר כשהן העזו ללחוש אותם זו לזו מתחת לסדינים.

למרות שעכשיו היה רק הורה אחד במשפחה אמא שלהם בכל זאת לא ציירה.

הן צעדו לאורך השביל בטור עורפי, "כמו אינדיאנים," אמרה אמא שלהם. שקיות הקניות היו תלויות על ידיות העגלה ואם אמא שלהם היתה עוזבת אותן העגלה היתה מתהפכת.
"אנחנו בטח נראים כמו פליטים," היא אמרה. "אבל אנחנו לא מיואשים," היא הוסיפה בעליזות. הם עמדו לחזור לגור בעיר בסוף הקיץ. "בדיוק לפני תחילת הלימודים."
"תודה לאל," אמרה ג'סיקה ממש באותה נימה שבה אמא שלהם היתה אומרת את זה.

ג'וזף ישן בעגלה ומחזהו עלה חרחור קלוש כי הוא לא הצליח להיפטר מהצטננות קיצית. הוא היה כל כך חם שאמא שלהם הפשיטה אותו עד שנשאר רק עם חיתול וג'סיקה נשפה על גופו הצנום כדי לקרר אותו עד שאמא שלהם אמרה, "אל תעירי אותו".
האוויר היה רווי ריח חריף של זבל פרות וריח מעופש של עשב ופטרוזיליית בר שנכנס לג'ואנה לאף וגרם לה להתעטש.

"אין לך מזל," אמרה אמא שלה, "ירשת ממני את האלרגיות שלי."
את השיער הכהה והעור הבהיר של אמא שלהם קיבל "הילד היפה" שלה, ג'וזף, ואת העיניים הירוקות ואת "ידי הציירת" קיבלה ג'סיקה. ג'ואנה קיבלה את האלרגיות. אין לה מזל. לג'וזף ולאמא שלהם היה גם יום הולדת משותף, למרות שלג'וזף עוד לא היה יום הולדת. יום ההולדת הראשון שלו יהיה בעוד שבוע. "זה יום הולדת מיוחד," אמרה אמא שלהם. ג'ואנה חשבה שכל ימי ההולדת מיוחדים.

אמא שלהם לבשה את השמלה הכי אהובה על ג'ואנה, כחולה עם דוגמה של תותים אדומים. אמא שלהם אמרה שהשמלה הזאת כבר ישנה ובקיץ הבא היא תגזור אותה ותעשה ממנה משהו לג'ואנה אם היא רוצה. ג'ואנה ראתה את השרירים ברגליה השזופות של אמא שלהם נעים כשהיא דחפה את העגלה במעלה הגבעה. היא היתה חזקה. אבא שלהם אמר שהיא "פראית". ג'ואנה אהבה את המילה הזאת. גם ג'סיקה היתה פראית. ג'וזף עוד לא היה שום דבר. הוא היה רק תינוק שמנמן ושמח. הוא אהב דייסת שיבולת שועל ובננה מרוסקת ואת המובייל עם ציפורי הנייר הקטנות שאמא שלהם עשתה לו ותלתה מעל העריסה שלו. הוא אהב שהאחיות שלו מדגדגות אותו. הוא אהב את האחיות שלו.
ג'ואנה הרגישה זיעה ניגרת על גבה. שמלת הכותנה הבלויה שלבשה נדבקה לעורה. השמלה עברה אליה בירושה מג'סיקה. "אנחנו עניים אבל ישרים," צחקה אמא שלהם. הפה הגדול שלה התעקל כלפי מטה כשהיא צחקה לכן היא אף פעם לא נראתה שמחה, גם כששמחה. כל מה שהיה לג'ואנה עבר אליה מג'סיקה. כאילו שבלי ג'סיקה ג'ואנה לא יכולה להתקיים. ג'ואנה מילאה את החללים שג'סיקה השאירה מאחור כשהתקדמה הלאה.
מאחורי משוכת השיחים נשמעה געיית פרה, חזקה ובלתי נראית, שהבהילה אותה. "זאת רק פרה," אמרה אמא שלה.

"פרת דבון אדומה," אמרה ג'סיקה, למרות שלא יכלה לראות אותה. איך היא יודעת? היא ידעה לקרוא לכל דבר בשם, בין אם ראתה אותו או לא. ג'ואנה תהתה אם היא תדע אי פעם את כל הדברים שג'סיקה יודעת.

אחרי שהולכים כברת דרך לאורך השביל מגיעים לשער עץ עם מדרגה. ג'סיקה שיחררה את הכלב מהרצועה והוא טיפס מעל השער כמו שהיא לימדה אותו. על השער היה שלט שאמר: "נא לסגור את השער". ג'סיקה תמיד רצה קדימה ופתחה את הבריח, ואחר כך שתיהן דחפו את השער וטיפסו עליו כשנפתח. אמא שלהם נאלצה להרים את העגלה ולדחוף אותה בכוח כי כל הבוץ החורפי שהתייבש יצר חריצים עמוקים ועקומים והגלגלים נתקעו בהם. הן טיפסו על השער גם כדי לסגור אותו. ג'סיקה בדקה את הבריח. לפעמים הן נתלו על השער במהופך ושערן היה מגיע לקרקע ומטאטא את העפר ואמא שלהם היתה אומרת, "אל תעשו את זה".

השביל גבל בשדה. "חיטה," אמרה ג'סיקה. החיטה היתה גבוהה מאוד אבל לא גבוהה כמו משוכות השיחים בסמטה. "בקרוב יקצרו אותה," אמרה אמא שלהם. "יקטפו אותה," היא הוסיפה לטובת ג'ואנה. "ואז שתינו נתעטש ונתנשף." ג'ואנה כבר התנשפה, היא שמעה את הנשימה שלה שורקת בתוך החזה.

הכלב רץ לשדה ונעלם. אחרי רגע הוא שב וזינק מתוך החיטה. בשבוע שעבר ג'ואנה נכנסה אחרי הכלב לשדה והלכה לאיבוד ולקח המון זמן למצוא אותה. היא שמעה את הקולות קוראים לה ומתרחקים ממנה. אף אחד לא שמע אותה כשהיא ענתה להם. הכלב מצא אותה.

הן נעצרו בחצי הדרך והתיישבו לצד השביל על העשב, בצל העצים. אמא שלהם הורידה את השקיות מידיות העגלה והוציאה מאחת מהן כמה מכלי קרטון קטנים עם מיץ תפוזים וקופסה של אצבעות שוקולד. מיץ התפוזים היה חם ואצבעות השוקולד נמסו ונדבקו זו לזו. הן נתנו כמה עוגיות לכלב. אמא שלהם צחקה עם פיה המתעקל כלפי מטה ואמרה, "אלוהים, איזה לכלוך," ונברה בתיק של התינוק עד שמצאה מגבונים לחים כדי לנקות להן את הידיים והפה המרוחים בשוקולד. כשהם גרו בלונדון הם היו יוצאים לפיקניקים כמו שצריך, מעמיסים לתא המטען של המכונית סל נצרים גדול שהיה שייך לאמא של אמא שלהם שהיתה עשירה אבל מתה (וכנראה שזה לטובה, כי ככה היא לא נאלצה לראות את בתה היחידה נשואה לנואף אגואיסט חדל אישים). אם סבתא שלהם היתה עשירה למה אין להם כסף? "ברחתי עם אבא שלכם כדי להתחתן איתו. זה היה מאוד רומנטי. בזמנו. ולא היה לנו כלום."

"היה לכם את הסל של הפיקניק," אמרה ג'סיקה ואמא שלהם צחקה ואמרה, "את יודעת שאת יכולה להיות מאוד מצחיקה?" וג'סיקה אמרה, "כן, אני יודעת."

ג'וזף התעורר ואמא שלהם פתחה את הכפתורים בחזית שמלת התותים שלה והניקה אותו. הוא נרדם שוב תוך כדי יניקה. "מסכן קטן," אמרה אמא שלהם. "הוא לא מצליח להיפטר מההצטננות הזאת." היא החזירה אותו לעגלה ואמרה, "טוב. בואו נגיע הביתה, נוכל להוציא את הצינור בגינה ותוכלו להתקרר."

הוא צץ כאילו משום מקום. הם הבחינו בו כשהכלב נהם ופלט מגרונו קולות בעבוע מוזרים שג'ואנה מעולם לא שמעה עד כה.
הוא הלך לקראתם מהר מאוד, ודמותו גדלה והלכה כל הזמן. הוא השמיע קולות התנשפות מוזרים. אפשר היה לצפות שהוא יעבור על פניהם ויגיד, "צהריים טובים", או "שלום", כי אנשים תמיד אומרים דברים כאלה כשעוברים לידם בדרך או בשביל, אבל הוא לא אמר כלום. כשאמא שלהם עוברת ליד אנשים היא אומרת בדרך כלל, "איזה יום מקסים", או "ממש חם היום, נכון?" אבל לאיש הזה היא לא אמרה כלום. במקום זה היא התחילה ללכת מהר ודחפה בכוח את העגלה. היא השאירה את השקיות עם הקניות על העשב וג'ואנה התכוונה להרים אחת מהן אבל אמא שלהם אמרה, "תעזבי את זה." היה משהו בקולה, משהו בפניה, שהפחיד את ג'ואנה. ג'סיקה תפסה אותה ביד ואמרה, "בואי מהר ג'ואנה," בקול חד כמו של גדולים. ג'ואנה נזכרה בפעם ההיא כשאמא שלהם זרקה את הכד המפוספס בכחול-לבן על אבא שלהם.

עכשיו האיש הלך באותו כיוון יחד איתם, מהצד השני של אמא שלהם. אמא שלהם הלכה מהר מאוד ואמרה להן, "קדימה, מהר, תזדרזו." היא נשמעה מחוסרת נשימה. ואז הכלב רץ מול האיש והתחיל לנבוח ולזנק למעלה כאילו הוא מנסה לחסום את דרכו. בלי שום אזהרה האיש בעט בכלב חזק כל כך עד שהוא עף באוויר ונחת בשדה החיטה. הן לא יכלו לראות אותו אבל שמעו את קול הצווחה הנורא שהוא השמיע. ג'סיקה נעמדה מול האיש וצרחה עליו משהו, נועצת בו את האצבע ובולעת לגימות גדולות של אוויר כאילו היא לא יכולה לנשום ואחר כך היא רצה לשדה אחרי הכלב.
הכול היה רע מאוד. לא היה בכך שום ספק.

ג'ואנה סרקה במבטה את שדה החיטה בניסיון לראות לאן נעלמו ג'סיקה והכלב ולקח לה רגע להבחין שאמא שלהם נאבקת באיש, הולמת בו באגרופיה. אבל לאיש היתה סכין והוא כל הזמן הרים אותה למעלה כך שהיא נצצה כמו כסף בשמש הצהריים החמה. אמא שלה התחילה לצרוח. דם ניגר על פניה, על ידיה, על רגליה החזקות ועל שמלת התותים שלה. ואז ג'ואנה קלטה שאמא שלה לא צורחת על האיש, היא צורחת עליה.

אמא שלהם שוספה במקום שבו עמדה, סכין הכסף הגדולה שיסעה את לבה כאילו היה נתח בשר באטליז. היא היתה בת שלושים ושש.

הוא דקר כנראה גם את ג'סיקה לפני שהיא ברחה כי נתיב של דם הוביל אותם אליה, אם כי לא מיד כי בהתחלה שדה החיטה סגר עליה כמו שמיכת זהב. היא שכבה כשהיא חובקת בזרועותיה את גופתו של הכלב ודמם התערבב ונספג באדמה היבשה, מזין את התבואה כמו בטקס העלאת קורבן לכבוד חג הקציר. ג'וזף מת במקום שבו ישב, קשור בעגלה שלו. ג'ואנה העדיפה לחשוב שהוא לא התעורר בכלל אבל היא לא ידעה.

וג'ואנה. ג'ואנה צייתה לאמא שלה כשהיא צרחה עליה. "תברחי, ג'ואנה, רוצי," היא צעקה וג'ואנה רצה לתוך השדה והלכה לאיבוד בתוך החיטה.

מאוחר יותר, כשהחשיך, באו כלבים אחרים ומצאו אותה. אדם זר הרים אותה ונשא אותה משם. "אין עליה אף שריטה," היא שמעה קול אומר. הכוכבים והירח זהרו בשמים השחורים והקרים מעליה.
ברור שהיא היתה צריכה לקחת את ג'וזף איתה, היא היתה צריכה לחטוף אותו מתוך העגלה או לרוץ עם העגלה (ג'סיקה היתה עושה את זה). ולא משנה בכלל שג'ואנה היתה רק בת שש, שהיא בשום אופן לא היתה מצליחה לברוח עם העגלה והאיש היה תופס אותה תוך שניות, זאת לא הנקודה. היה עדיף לנסות להציל את התינוק ולהירצח מאשר לא לנסות ולהישאר בחיים. היה עדיף למות עם ג'סיקה ועם אמא שלה מאשר להישאר מאחור בלעדיהן. אבל היא בכלל לא חשבה על דברים כאלה, היא פשוט עשתה מה שאמרו לה.

"תברחי, ג'ואנה, רוצי," ציוותה אמא שלה. אז היא רצה.
מצחיק, אבל עכשיו, כעבור שלושים שנה, מה שהטריד אותה זה שהיא לא מצליחה להיזכר בשם של הכלב. ולא נשאר את מי לשאול.