פרק ראשון: "האיש שהיה יום חמישי"

פרוור ספ?רו?ן פארק בלונדון השתרע בצד העיר הפונה לשקיעה והיה אדום וחסר צורה כענן של שקיעה. כל כולו נ?ב?נ?ה מלבנים בעלות צבע עז; קו הרקיע שלו היה הזוי, ואפילו תכנונו הקרקעי היה פרוע. היתה זו התפרצות שקמצוץ של אמנות דבק בה, של יזם שלעתים היה מכנה את סגנונו האדריכלי של הפרוור אליזבתני ולעתים בנוסח המלכה אן, וסבר כמדומה ששתי המלכות זהות. הפרוור תואר במידה של צדק כמושבת אמנים, אף כי לא הוליד, על פי קנה מידה כלשהו, אמנות כלשהי. אולם גם אם יומרותיו להיות מרכז אינטלקטואלי היו ערטילאיות במקצת, איש לא חלק על יומרותיו להיות מקום נעים. זר המביט בפעם הראשונה בבתים האדומים המוזרים לא יכול היה שלא לחשוב כמה משונה בוודאי צורתם של האנשים המסוגלים להתאים להם; והוא לא התאכזב מבחינה זו כאשר פגש באנשים עצמם. המקום לא היה רק נעים, הוא היה מושלם, כל עוד ראה בו המבקר חלום, ולא אחיזת עיניים.

גם אם תושביו לא היו "אמנים”, כל כולו היה אמנותי. צעיר זה ששערו הארוך ערמוני ופניו מחוצפות — צעיר זה לא היה באמת משורר, אך אין ספק שהיה שיר. האדון הקשיש שזקנו הלבן פרוע ומגבעתו הלבנה פרועה — שרלטן נשוא פנים זה לא היה באמת פילוסוף; אך לפחות עורר באחרים נטייה פילוסופית. האדון המדעי בעל ראש הביצה הקירח וצוואר הציפור החשוף, לא היתה לו זכות של ממש לנקוט גינונים מדעיים. הוא לא גילה שום דבר חדש בביולוגיה; אך כלום היה יכול לגלות יצור ביולוגי מיוחד יותר ממנו עצמו? כך ורק כך היה ראוי להשקיף על המקום כולו; לראותו לא כסדנה של אמנים, אלא כיצירת אמנות שברירית אבל מוגמרת. מי שנכנס לאווירתו החברתית חש כאילו פסע אל בין עמודיה של קומדיה.

ערטילאיות מצודדת זאת ירדה על הפרוור ביתר ש?את עם רדת הלילה, כאשר על רקע זהרור?י הערב האפילו הגגות הראוותניים וכל הכפר המטורף נראה ב??ד?ל לעצמו כענן חולף. התכונה הזאת התאמתה ביתר תוקף בערבי החינגות המקומיות הרבות, כשהגינות הקטנות הוארו לעתים קרובות והפנסים הסיניים הגדולים נגהו באילנות הננסיים כמין פירות פראיים ומפלצתיים. יותר מכול ניכר הדבר בערב מסוים אחד, שתושבי המקום עדיין זכרו אותו במעומעם, וגיבורו היה המשורר בעל השיער הערמוני. הוא לא היה בשום אופן גיבורו של ערב אחד בלבד. בלילות רבים שמעו עוברים ושבים ליד גינתו האחורית הקטנה את קולו הגבוה, קול דידקטי, מכתיב הלכות חיים לגברים, ובייחוד לנשים.

התנהגותן של הנשים באותן הזדמנויות היתה באמת אחד הפרדוקסים של המקום. רוב הנשים נמנו עם הסוג שדבק בו הכינוי המעורפל "משוחררות", ומחו באופן כזה או אחר על עליונותם של הגברים. אך נשים חדשות אלו תמיד חלקו לגבר את המחמאה המופלגת ששום אישה רגילה לא העניקה לו מעודה, כלומר הקשיבו לדבריו. ומר לושיאן גרגורי, המשורר אדום השיער, אכן היה (מבחינה מסוימת) אדם שכדאי להאזין לו, גם אם היה המאזין גועה בצחוק בסוף דבריו. לפזמון הישן על פריקת העול שבאמנות ואמנות פריקת העול הוא שיווה שמץ של רעננות חצופה שהסבה לשומעיו לפחות הנאה חולפת. הוא הסתייע במידת-מה במוזרות המרתקת של הופעתו, שאותה ניצ?ל, כפי שאומרים, על הצד הטוב ביותר. שערו האדום הכהה, עם הפסוק?ת באמצעיתו, נרא?ה ממש כשער אישה והשתפל גלים-גלים כתלתליה ה?רכים של בתולה בציור מן האסכולה הקדם-רפאלית. אולם מתוך אותה סגלגלו?ת כמעט קדושה התבלטו פתאום תווי פניו הרחבים והאכזריים, שסנטרם התנשא בארשת של בוז קוקני. צירוף זה גירה את עצביה של האוכלוסייה הנוירוטית והבעית אותה. הוא נראה כחילול ש??ם מהלך, מיזוג של מלאך וקוף.

אותו ערב מסוים, גם אילולא זכרו אותו בזכות משהו אחר, היה נחקק בזכרונם של תושבי המקום בגלל אותה שקיעה מוזרה. היא נראתה כקץ העולם. הרקיע כולו כמו כוסה מעטה נוצות ססגוני ומוחשי; נדמה היה לך שהשמים מלאים נוצות, נוצות שכמעט ליטפו את הפנים. בחלקה הגדול של כיפת הרקיע הן היו אפורות, מגוונות בבני-גוונים מוזרים ביותר של סגול וארגמן וורוד לא-טבעי או ירקרק; אך במערב הכול התעצם באופן שאין לתארו, נהיה שקוף ולוהט, ולהבות נוצותיו האחרונות הליטו את השמש כאילו היתה דבר טוב מכדי שיחזו בו. הכול היה כה קרוב לאדמה עד כי לא הביע אלא תעלומה ע?ז??ה. השחקים עצמם אמרו סוד. הם ביטאו את הק?ט?נו?ת המופלאה שהיא התגלמות הגאווה הפרוורית. השמים עצמם נראו קטנים.

סבורני כי אי אילו תושבים עשויים לזכור את הערב ההוא ולו? רק בגלל אותם שמים מעיקים. אחרים עשויים לזכור אותו מפני שציין את הופעתו הראשונה של המשורר השני של ספרון פארק. זמן רב שלט המהפכן אדום השיער שלטון ללא יריבים; בליל השקיעה בא קץ פתאומי לבדידותו. הפייטן החדש, שהציג את עצמו בשם גבריאל ס?י?ם, היה בן תמותה עדין למראה, בעל זקן בהיר ומחודד ושיער קלוש צהוב. אך אז התעורר הרושם שהוא פחות עניו ממראהו. הוא הכריז על בואו כשחלק על דעתו של המשורר הקבוע, גרגורי, באשר לעצם טבעה? של השירה. לדבריו, הוא עצמו (סיים) משורר של חוק, משורר של סדר; יתרה מזאת, הוא אמר שהוא משורר של מכובדו?ת. מכיוון שכך הסתכלו בו כל יושבי ספרון פארק כאילו נפל באותו הרגע מאותם שמים בלתי אפשריים.

ואכן, מר לושיאן גרגורי, המשורר האנרכיסטי, כרך יחד את שני האירועים.
"אפשר בהחלט,” אמר בסגנונו הלירי הבלתי צפוי, "אפשר בהחלט שבלילה כזה של עננים וצבעים ב?ו?ט?ים יופיע עלי אדמות אות מבשר רעה בדמותו של משורר מכובד. אתה אומר שהנך משורר של חוק; אני אומר שאתה דבר והיפוכו. פלא שלא היו כוכבי שביט ורעידות אדמה בלילה שבו הופעת בגן הזה."
האיש בעל העיניים הכחולות הענוות והזקן הבהיר המחודד סבל את הנאום חוצב הלהבות ברצינות כנועה. השלישית שבחבורה, רוזמונד, אחותו של גרגורי, שמחלפותיה היו אדמוניות כשערו של אחיה, אך הפנים שמאחוריהן נדיבות יותר, צחקה באותה תערובת של הערצה ואי-הסכמה שהעניקה, כהרגלה, לאורים ותומים המשפחתי.

גרגורי המשיך במליצותיו ברוח טובה.
"האמן כמוהו כאנרכיסט,” קרא, "תוכל לשנות את סדר המילים כרצונך. אנרכיסט הוא אמן. האיש המשליך פצצה הוא אמן, מפני שהרגע הנשגב חשוב לו יותר מכול. הוא מבין שפ??ר?ץ אור מסנוור אחד, מטח אחד של רעם מושלם, יקרים עשרת מונים מכמה גוויות מצויות של שוטרים חסרי צורה. האמן מתעלם מממשלות, מבטל את כל המוסכמות. המשורר מוצא עונג רק באנדרלמוסיה. שאם לא כן, הדבר הפיוטי ביותר בעולם היה הרכבת התחתית."
"ואמנם כזאת היא," אמר מר סיים.

"הבלים!" אמר גרגורי, שהיה הגיוני מאוד כאשר אחרים ניסו כוחם בפרדוקסים, "מדוע כל הלבלרים והפועלים השחורים הנוסעים ברכבת נראים כה עצובים ועייפים, עצובים ועייפים עד בלי די? אומר לך מדוע. מפני שהם יודעים שהרכבת מתנהלת כסדרה?. מפני שהם יודעים שיגיעו לכל מקום שקנו כרטיס נסיעה אליו. מפני שלאחר שעברו את כיכר סלואן הם יודעים שהתחנה הבאה חייבת להיות ויקטוריה, ורק ויקטוריה. הו, כמה פראית היתה עליצותם! הו, עיניהם היו מתנוצצות ככוכבים ונשמותיהם היו שבות לגן העדן לו? רק היה, באיזה אופן נעלה מהשגתם, רחוב בייקר התחנה הבאה!"

"אתה הוא הבלתי פיוטי,” השיב המשורר סיים, "אם יש אמת בדבריך על לבלרים, הריהם פרוזאים כשירתך. הדבר הנדיר, המוזר, הוא לקלוע אל המטרה; הדבר המגושם, המזדקר לעין, הוא להחטיא אותה. אנחנו חשים שיש משהו נשגב באדם שפוגע בחץ אדיש אחד בציפור רחוקה. כלום אין זה נשגב באותה מידה כשאדם הנוהג בקטר אדיש מגיע לתחנה רחוקה? האנדרלמוסיה מהלכת שיממון, מפני שבמצב כזה עשוי הקטר לנסוע לכל מקום, לרחוב בייקר או לבגדד. אך האדם הוא קוסם, וכל הקסם שלו טמון בכך שהוא אומר ויקטוריה, ולא ייאמן, הוא אכן מגיע לוויקטוריה! לא, קח את ספריך, שכל כולם שירה ופרוזה, והנח לי לקרוא לוח זמנים, בעיניים דומעות מגאווה. קח את ביירון שלך, החוגג את תבוסותיו של האדם; תן לי את ב??ר?ד?שו?, החוגג את ניצחונותיו. אני חוזר ואומר, תן לי את ברדשו!"
"אתה כבר הולך?" שאל גרגורי בלגלוג מר.

"אומר לך," המשיך סיים בהתלהבות, "כל אימת שרכבת מגיעה לתחנה אני מרגיש שהיא הבקיעה את דרכה? על פני סוללות של צ?ר?ים, וכי האדם ניצח במלחמה נגד התוהו-ובוהו. אתה אומר בבוז שכאשר פלוני יוצא מכיכר סלואן הוא חייב להגיע לוויקטוריה. אני אומר שהוא יכול לעשות אלף דברים שונים, וכי בכל פעם שאני באמת מגיע לשם, אני חש שנמלטתי בעור שיני. כשאני שומע את הסדרן צועק את המילה 'ויקטוריה', אין זו מילה סתמית. בשבילי זו קריאתו של כ??רו?ז המבשר על כיבוש. אכן, בשבילי היא 'ויקטוריה'; היא נצחונו של האדם."

גרגורי הניד את ראשו הכבד, האדום, בחיוך אטי ועצוב.
"אף על פי כן," אמר, "אנחנו המשוררים תמיד שואלים את השאלה, 'ומהי ויקטוריה עכשיו, משהגעת אליה?' אתה חושב שוויקטוריה כמוה כירושלים החדשה. אנחנו יודעים שירושלים החדשה תהיה כמו ויקטוריה ותו לא. כן, המשורר לא יחוש סיפוק אפילו בחוצות גן העדן. המשורר שרוי במרי מתמיד."
"גם בזה אתה טועה?," אמר סיים ברוגז, "איזה פיוט יש במרי? באותה המידה תוכל לומר שיש פיוט במרה התוקפת את החולה במחלת-ים. לחוש בחילה משמע למרוד. הן הבחילה והן המרדנות עשויות להיות תגובות בריאות בנסיבות קיצוניות מסוימות; אך ארור אהיה אם אבין מדוע הן פיוטיות. באופן מופשט מרי הוא מרורים מבחילים. אין הוא אלא הקאה."
העלמה נרתעה לרגע למשמע המילה הלא-נעימה, אך סיים היה משולהב מכדי לשעות לה.

"כשדברים פועלים כסדרם,” קרא, "או-אז זה פיוטי! מערכת העיכול שלנו, כשהיא פועלת כהלכה, בקדושה ובדממה, היא יסוד כל השירה כולה. כן, הדבר הפיוטי ביותר, פיוטי יותר מהפרחים, פיוטי יותר מהכוכבים — הדבר הפיוטי ביותר בעולם הוא לא להיות חולה."

"באמת,” אמר גרגורי בשחצנות, "הדוגמאות שאתה בוחר —"
"סלח לי," אמר סיים בזעף, "שכחתי שביטלנו את כל המוסכמות.”
בפעם הראשונה בצבץ כתם אדום על מצחו של גרגורי.
"אינך מצפה," אמר, "שאחולל מהפכה חברתית על המדשאה הזאת?"

סיים הישיר אליו את מבטו וחייך במתיקות.
"לא, חלילה לי," אמר, "אבל אני סבור כי לו? התייחסת ברצינות לאנרכיזם שלך, זה בדיוק מה שהיית עושה."
עיני ה?פ??ר הגדולות של גרגורי מצמצו פתאום כעיניו של אריה זועם וכמעט אפשר היה לדמות שרעמתו האדומה סומרת.
"אם כן אינך סבור," אמר בקול מסוכן, "שאני רציני ביחס לאנרכיזם שלי?"
"סליחה?" אמר סיים.
"אינני רציני ביחס לאנרכיזם שלי?" קרא גרגורי באגרופים קפוצים.
"ידידי היקר!" אמר סיים והסתלק לו בנחת.
הוא הופתע, אך חש הנאה משונה, משנוכח לדעת שרוזמונד גרגורי עדיין נמצאת לצדו.
"מר סיים," אמרה, "האם אנשים שמדברים כמוך וכמו אחי מתכוונים על פי רוב למה שהם אומרים? האם אתה מתכוון למה שאתה אומר כעת?"
סיים חייך.
"ואת?" שאל.
"למה אתה מתכוון?" שאלה העלמה בעיניים רציניות.
"העלמה גרגורי יקירתי,” אמר סיים בעדינות, "ישנם סוגים רבים של כנות ואי-כנות. כשאת אומרת 'תודה' על המלח, האם את מתכוונת למה שאת אומרת? לא. כשאת אומרת 'העולם עגול', האם את מתכוונת למה שאת אומרת? לא. זאת אמת, אך אינך מתכוונת לכך. והנה, קורה שאדם כאחיך מגלה דבר שהוא אכן מתכוון אליו. ייתכן שאינו אלא חצי-אמת, רבע-אמת, עשירית-אמת; אבל אז הוא אומר יותר ממה שהתכוון לומר — פשוט מחמת הכוח הטמון בכוונה."

היא התבוננה בו מתחת לגבות ישרות; פניה היו רציניים וגלויים, וצל נפל עליהם, צלה? של האחריות הלא-הגיונית הטבועה אף בקלת-הדעת שבנשים, ההשגחה האמהית שימיה כימות עולם.
"אם כן, הוא באמת ובתמים אנרכיסט?" שאלה.
"רק אם נראה זאת ברוח מסוימת,” ענה סיים, "או אם תרצי – ברוח שטות."

היא כיווצה את גביניה הרחבים ואמרה פתאום —
"הוא לא ישתמש באמת — בפצצות או במשהו כזה?"
סיים פרץ בצחוק שכמו היה גדול ממידות דמותו הקטנה, המטורזנת במקצת.
"אלוהים אדירים, לא!" אמר, "דבר כזה מן ההכרח שייעשה בעילום שם."

מששמעה זאת בצבץ חיוך גם בזוויות פיה, ובעונג כפול חשבה כמה מגוחך גרגורי וכי הוא בטוח מכל רע.
סיים טייל איתה אל ספסל בפינת הגן והמשיך לגולל לפניה את השקפותיו. זאת משום שהיה אדם כ??ן, וחרף רברבנותו החיצונית, צנוע ביסודו. רק הצנוע מדבר יתר על המידה; ה?ג??א מקפיד מדי לעמוד על המשמר. הוא הגן על המכובדו?ת בעוז ובהפרזה. הוא הילל בלהט את ה?ס??ד?ר הטוב ואת דרך-הארץ. כל אותה העת היה אפוף בניחוח הלילך. לרגע שמע צליל רפה מאוד של תיבת נגינה שהתחילה לנגן באחד הרחובות הרחוקים ודימה בנפשו שדבריו הנועזים מתגלגלים לקולה של נעימה זעירה הבוקעת מעבר לעולם או מתחתיו.

הוא לטש את עיניו אל שערה האדום של העלמה ופניה המבודחים ודיבר אליהם במשך דקות ספורות, כך דימה; ואז, מכיוון שחש כי במקום כזה צריכות החבורות השונות להתערב אלה באלה, קם על רגליו. להפתעתו גילה שהגן ריק. כולם כבר הלכו מזמן, והוא עצמו הסתלק בלוויית התנצלות חפוזה למדי. הוא הלך משם וראשו כמו מסוחרר משמפניה, תחושה שמאוחר יותר נבצר ממנו להסבירה. באירועים הפרועים שהתרחשו לאחר מכן לא היה לעלמה הזאת כל חלק; הוא לא ראה אותה שנית אלא לאחר תום סיפור המעשה. ואף על פי כן, באופן שאין לתארו, היא חזרה והופיעה כמוטיב מוזיקלי במרוצת כל ההרפתקאות המטורפות שפקדו אותו מאותו רגע ואילך, ותפארת שערה המוזר עברה כחוט הש??נ?י ביריעת הלילה הכהה המצוירת ביד לא-אמונה. כי מה שאירע אחר כך היה כה בלתי אפשרי עד שיכול היה להיות חלום.
כאשר יצא סיים אל הרחוב מואר הכוכבים, נדמה היה לו לרגע שהוא ריק. אז נוכח (למרבה המוזרות) שהדממה אינה דממת מוות אלא דממה חיה. ממש מחוץ לדלת ניצב פנס רחוב שנוגהו הזהיב את עלי העץ שגחן על הגדר שמאחוריו.

במרחק כרגל מן הפנס עמדה דמות מאובנת וחסרת תנועה כמעט כעמוד הפנס עצמו. הכובע הגבוה והמעיל הארוך היו שחורים; הפנים, השרויות בצל עמוק, היו אפלות כמעט באותה מידה. רק קווצת שיער לוהטת על רקע האור, וכן משהו תוקפני ביציבה, הכריזו שהאיש הוא המשורר גרגורי. הוא נראה כמו רוצח עוטה-מס?כה המחכה לאויבו, וחרב בידו.

הוא החווה מעין ברכת שלום מפוקפקת שסיים השיב עליה בצורה מעט יותר רשמית.
"חיכיתי לך," אמר גרגורי, "התואיל לשוחח עמי לרגע?"
"בוודאי. על מה?" שאל סיים במין פליאה קלושה.
גרגורי חבט במקלו בעמוד הפנס ואז בעץ. "על זה ועל זה," קרא, "על משטר ועל אנרכיה. הנה המשטר היקר שלך, פנס הברזל הכחוש הזה, מכוער ועקר; והנה האנרכיה, שופעת, חיה, פורייה — הנה האנרכיה, נהדרת בירוק ובזהב."
"אף על פי כן," השיב סיים באורך רוח, "ברגע זה אתה רואה רק את העץ באור הפנס. תמהני מתי תוכל לראות את הפנס באור העץ." ואז, לאחר רגע, אמר, "אפשר לשאול אם עמדת כאן בחושך רק כדי לחדש את הוויכוח הקטן שלנו?"
"לא," קרא גרגורי בקול שהדהד לאורך הרחוב, "לא עמדתי כאן כדי לחדש את ויכוחנו, אלא כדי לשים לו קץ אחת ולתמיד."
שוב נפלה דממה, וסיים, אף כי לא הבין דבר וחצי דבר, ציפה באופן טבעי לשמוע דברים רציניים. גרגורי פתח בקול חלקלק ובחיוך שהיה בו משהו מבלבל.

"מר סיים," אמר, "הערב הצלחת לעשות משהו ראוי לציון. עשית לי משהו ששום אדם ילו?ד-אישה לא הצליח לעשות בעבר."
"האומנם!"
"עכשיו אני נזכר," חזר ואמר גרגורי במהורהר. "אדם אחר הצליח לעשות זאת. רב-חובל של המעבורת החוצה את התמז (אם זכרוני אינו בוגד בי) בסאות'אנד. הרגזת אותי.”
"צר לי מאוד," השיב סיים בכובד ראש.
"חוששני שהזעם שלי והזלזול שלך כה מחרידים, עד כי אפילו התנצלות לא תוכל למחותם,” אמר גרגורי בשלווה ר?ב??ה, "שום דו-קרב לא יוכל למחותם. לו? הכיתיך למוות לא הייתי מסוגל למחותם. יש רק דרך אחת למחוק את העלבון הזה, וזו הדרך שאני בוחר בה. אני עומד, גם אם הדבר יעלה לי בחיי ובכבודי, להוכיח לך שטעית בדבריך."
"באילו דברים?"
"אמרת שאינני מתייחס ברצינות לאנרכיזם שלי."
"ישנן דרגות שונות של רצינות," ענה סיים. "מעודי לא פקפקתי בכך שאתה כ??ן לגמרי במובן זה, שחשבת שיש טעם לומר את מה שאמרת, כלומר שפרדוקס יכול לגרום לבריות שיבחינו באמת נשכחת."
גרגורי נתן בו מבט יציב וד?או?ב.
"ובכל מובן אחר," שאל, "אינך סבור שאני רציני? אתה רואה בי הולך בטל הפולט מפעם לפעם איזו אמת מקרית? אינך חושב כי אני רציני במובן עמוק יותר וקיצוני יותר."
סיים חבט במקלו בפראות על אבני המרצפת.
"רציני!" קרא, "אלוהים אדירים! האם הרחוב הזה רציני? האם הפנסים הסיניים הארורים האלה רציניים? האם כל העסק הזה רציני? אפשר לבוא לכאן ולפלוט שפע שטויות, ואולי גם קצת דברים של טעם, אבל אין לי דעה טובה במיוחד על מי שאינו שומר באחורי הקלעים של חייו משהו רציני מעט יותר מכל הדיבורים האלה — משהו רציני יותר, יהיה זה דת או רק משקה."
"טוב ויפה," אמר גרגורי ופניו התקדרו, "עוד תראה משהו רציני יותר ממשקה או מדת.”
סיים עמד ממתין, ברוח טובה כהרגלו, עד שגרגורי שוב פתח את פיו.
"עתה זה דיברת על מי שיש לו דת. האם אתה באמת אדם מאמין?"
"הו," אמר סיים בחיוך קורן, "כולנו קתולים עכשיו."
"אם כך האוכל לבקש ממך להישבע בא?ל או בקדוש ששייך לדתך שלא תגלה את אשר אני עומד לספר לך ליצור אנוש כלשהו, ובייחוד לא למשטרה? האם תישבע! אם תקבל על עצמך את ההתנזרות הנוראה הזאת, אם תטיל על נשמתך את משא הנ?ד?ר שאסור היה לך לנדור, ואת הידיעה שאסור היה לך אף לחלום עליה, אבטיח לך בתמורה —"
"תבטיח לי בתמורה?" חקר סיים משהשתתק האחר.
"אבטיח לך ערב משעשע מאוד." סיים הסיר פתאום את מגבעתו.
"ההצעה שלך," אמר, "אווילית מכדי שאסרב לה. אתה טוען שכל משורר הוא אנרכיסט. אני כופר בכך; אבל אני מקווה לפחות שלכל משורר יש רוח ספורטיבית. הרשה לי, כאן ועכשיו, להישבע כנוצרי, ולהבטיח כחבר טוב וכאמן לאמן, שלא אספר דבר מכל זה למשטרה, יהיה אשר יהיה. ועכשיו, בשם כל משוגעי לונדון, במה מדובר?"

"אני חושב," אמר גרגורי בנחת, אף כי לא לעניין, "שנזמין כרכרה."
הוא שרק שתי שריקות ארוכות, וכרכרה קרקשה ובאה במורד הרחוב. השניים נכנסו אליה בשקט. גרגורי מסר מבעד לדלתית את כתובתה של מסבאה נידחת בצ'יזיק על גדת הנהר. הכרכרה שבה ונעה במהירות, ובתוכה נטשו שני נוסעיה המוזרים את עירם המוזרה.