לאונרד כהן עמד על הבמה של אצטדיון רמת גן ובמשך שלוש וחצי שעות נישק 50,000 איש על הלחי. כהן עשה את זה בלי מכוניות פאר שמתגלגלות על הבמה, בלי קליפים מעוצבים של במאי-על, גם לא בקפיצות על חבל. הוא רקד בכניסה לבמה ורקד ביציאה ממנה, בצעדים מגושמים שהיו מלאים בכל כך הרבה כנות ואהבה למקצוע בו בחר, שלא נותרה לו ברירה אלא לרקוד, עד הסוף.
המופע של כהן לא שייך ל-2009. זהו מופע שבו השירים והאמן הם אלו שמחזיקים את הקהל המום מהעוצמה של "Suzanne" או של "Bird On The Wire" עשורים אחרי שיצאו. בכל פעם שכהן כרע ברך לעבר חבייר מאס, נגן הגיטרה המדויק והמלוטש, בכל פעם שהוא החזיק את הכובע וכיוון אותו לעבר דינו סולדו הוירטואוז, או שהפך תפקידים עם זמרות הליווי, שרון רובינסון והאחיות ווב, בכל תמונה כזו הקהל מעקם את הצוואר בזוויות הרפתקניות במיוחד כדי ללכוד עוד רגע, עוד שנייה מתוך החוויה שכהן מציע. לצד הכריזמה המתפרצת של כהן, ששר כמו אלוהים במקלחת, העיבוד, ההפקה המוזיקלית והסאונד (כל מקטרגי אצטדיון רמת גן ואובדן האינטימיות מוזמנים לאכול את המגבעת) מתעלים לרגעים שסופם התפרקות בדמעות ("In My Secret Life", "The Partisan"). גם כהן לא שייך ל-2009. הוא שייך לנצח.
הדיווחים טוענים שכהן יצא לטור הנוכחי בשביל הכסף. ייתכן ויש אמת בדברים האלו. אבל בכל המופע שלו - מהאופן שבו הוא עוצם עיניים ושר בקטע שבו שרון רובינסון מובילה ועד התודות לנהג האוטובוס שלו - כהן פשוט עושה את מה שהוא אוהב. הוא רוצה לשיר על ניו יורק והבוהמה ב"Chelsea Hotel #2", הוא מכור לכריזמה המחשמלת שהוא מפיח בגיל שבו נהוג לדבר על סקס במונחים של שלוש אותיות בתשבץ. הוא עדיין נהנה מכל מניירה ומניירה שהפכו את לאונרד כהן לשם קוד לגבר שאתה לא רוצה להסתובב עם בת הזוג שלך באזור שלו. הוא אפילו אוהב את "הללויה".
ג'ף באקלי לימד אותי לשנוא את "הללויה". הוא ריסק אותה וריסק בבכיינות נטולת כבוד. הוא שבר את הגיטרה ומיתרי הקול משיר האמונה הנפלא הזה ושלח אותו לכלא של שבת בשתיים בלילה בגלגלצ. אבל כשלאונרד כהן מחזיק את חבל המיקרופון ביד אחת ואת המיקרופון ביד שנייה, עוצם עיניים וקורע את מה שנשאר ממנו בשביל השליחות שלמענה הקדיש את חייו, מתרחש רגע נדיר באמנות והוא כשהשיר מקבל הזדמנות שנייה, עוד סיבוב בתוך לב שקפא וחשב שלא יפשיר אף פעם. אותו הדבר גם ב- "So Long, Marianne", לא משיריו הגדולים של כהן אבל אחד היחידים שבהם הוא עולה גבוה בקול ונשמע נואש לבואו של אותו זמן לבכות ולצחוק, כמילות השיר.
המופע של כהן היה אחד המופעים הגדולים ביותר שהיו בישראל כי במהלכו חשבתי על אהבות שפספסתי, על חברים שאני לא רואה יותר ואני כבר לא זוכר למה, על החלומות שאולי יתגשמו וכנראה שלא. כי כשהמוזיקה ברמה הגבוהה ביותר שלה נוגעת בך בזרת אתה מרגיש שנדרסת על ידי סמיטריילר, אבל שגם נגע בך מלאך. הסערה הזו, שהצליחה להוריד אפילו טיפת גשם על עיניים רטובות ממילא, הזכירה לי את השורה היחידה שכהן כתב ולא יכול לעמוד מאחוריה. אולי בגלל זה הוא לא מבצע את "A Singer Must Die" בהופעות. "הזמר חייב למות בגלל השקר שבקולו", הוא כתב. בהופעה של כהן יש מוות, מין, מוזיקה וטווח רגשות אינסופי. אבל שקרים אין שם.
