בודד אמר

"סיפור גדול" ו"הבודדים", שניהם מועמדים לפרס אופיר, מתמקדים בשונה והמנוכר, אבל פה נגמר הדמיון ביניהם. רומי מיקולינסקי סובלנית

מערכת וואלה!
26/09/2009

אם היתה קטגורית חביב הקהל בפרס אופיר 2009, " סיפור גדול" של ארז תדמור ושרון מימון היה לוקח. עם 13 מועמדויות, ברור שסרט השמנים מרמלה שהופכים למתאבקי סומו זכה לאהדת חברי האקדמיה, כשהסוס השחור של התחרות - "הבודדים" – נצמד אליו עם 11 מועמדויות. הסרט שיזכה בפרס אופיר עבור הסרט העלילתי הטוב ביותר יזכה להזדמנות לייצג את ישראל בקטגוריית הסרט הזר בטקס האוסקר הקרוב. בין אם הסרט שייבחר יהיה על מוראות המלחמה ("לבנון"), כנופיות הפשע ביפו ("עג'מי"), מתאבקים שמנמנים ("סיפור גדול"), או חיילים בודדים ("הבודדים", וכן, יש גם את "היו לילות"), קיימת סקרנות רבה בעולם לגבי הנושאים בהם עוסקים סרטים ישראלים והמבט שהם שולחים על המציאות המורכבת, הקשה והאלימה אותה אנחנו מכנים שגרה.

שני הסרטים המובילים במועמדויות, "סיפור גדול" ו"הבודדים" עוסקים במידה מסוימת באאוטסיידרים, אבל כאן נגמר הדמיון ביניהם. "הבודדים" מביא סיפור אמיתי על שני חיילים יוצאי ברית המועצות שלא מוצאים את מקומם ומגיעים לכלא צבאי בשל שרשרת אי הבנות טרגיות ו"סיפור גדול" עוסק בקבוצת שמנים שמחליטים לקחת את עצמם בידיים ולהשתחרר ממשטר הדיאטה. המרחק בין שני הסרטים הוא גם גיאוגרפי וגם מנטאלי – "הבודדים" ממוקם בבסיס צבאי בצפון ואז בכלא שש ו"סיפור גדול" ברמלה, עיר הפשע והרשע; "סיפור גדול" נועד לגרום לקהל להרגיש יותר טוב עם עצמו, זהו סרט אופטימי ונאיבי ולכן הוא גם זוכה להצלחה בקופות - ספק רב אם הביקורת הישירה שרנן שור מעביר על צה"ל והחברה הישראלית בכללותה, כפי שקורה ב"הבודדים", תמלא אולמות.

עוד בוואלה!

קולקציית האיפור שתסגור לכן לוק זוהר - גם לערב וגם ליומיום

בשיתוף בובי בראון
אין תמונה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

שמן למדורה

בבסיס "סיפור גדול" עומדת הברקה תסריטאית – סיפור שיכל להתרחש בכל מקום בעולם. היתרונות והחסרונות שלו מצויים בפשטותו, שלא לומר פשטנותו. מעשה בחבורה של - איך נאמר את זה בעדינות – שמנים שמחליטים להפסיק להתבייש בקפליהם. לשם כך הם מתאספים בקרחת יער מחוץ לרמלה, מוצאים לעצמם מאמן יפני שעשה עליה, לובשים חיתולים והופכים לנבחרת סומו. את החבורה מנהיג אדם בעל חזון שלא לחינם נקרא הרצל (איציק כהן). הרצל אמנם בן 35 אך עדיין גר אצל אמו האלמנה (לבנה פינקלשטיין), הוא לא ממש מסתדר עם המדריכה המרושעת מחוג שומרי משקל (אוולין הגואל) אבל מתגלה כמנהיג אמיתי כשהוא יוצא נגדה ומסלק איתו מהחוג את חבריו (שמוליק כהן, דביר בנדק ואלון דהן). לאחר עימותים חוזרים עם אמו והמדריכה הרזה והאומללה הוא מוצא אהבה ועובר להתגורר בביתה של זהבה (עירית קפלן), במקביל הוא מייסד קבוצת אימונים ופילוסופיה חדשה הגורסת "ששמן זה יפה" ובדומה למורשת הסומו היפנית, אין לגברים שמנים במה להתבייש. להיפך.

בעוד רבים ממכרי נהנן והתמוגגו מהסרט, אני לא הצלחתי שלא להתבאס מהתסריט הקלישאתי ומהחורים בעלילה, הגדול שבהם הוא שלא ברור למה הרצל צריך להסתיר מזהבה אהובתו את השתתפותו הנלהבת בחוג הסומו ולשקר לה. בנוסף לא הבנתי למה צריך להשפיל את הרזים (דמותה של אוולין הגואל מנציחה את סטראוטיפ הרזה חסרת החיים והממורמרת), את השמנים (בחיית – גברים כבדי משקל בחיתולים זה לא ממש אסתטי) ואת ההומואים (אחת היציאות הכי מציקות בתסריט היא היציאה מהארון של הדמות שמשחק אלון דהן, פתטי ולא מכובד). ואפרופו השפלות – הסצנה בה האסירות מתעללות ("דבה, דבה") באהובתו של הרצל רק כי היא רוצה להקנות להן הרגלי אכילה בריאים יותר, גם היא עשתה לי לא טוב.

השורה התחתונה ב"סיפור גדול" היא שלא ברור אם צוחקים על שמנים או איתם. האם תדמור ומימון מאמינים שניתן לשכנע את הקהל ששמן זה השחור החדש? והאם סוברים הם, שלאדם שמן בלי מטרה (כלומר, סתם שמן) - שלא רשום לחוג שומרי משקל או משתתף בחוג סומו - יש זכות קיום בעולם בלי שיצחקו עליו?

אין תמונה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

אם כבר לבד אז שיהיה באוסקר

24 שנים חלפו מאז ביים רנן שור את "בלוז לחופש הגדול". סרטו החדש מביא את סיפורם של שני חיילי צה"ל הבודדים, גלורי קמפבל (סשה אגרונוב) וסשה בלוחין (אנטון אוסטרובסקי-קלין). שניהם "מורעלים" על הצבא ואין דבר שהיו רוצים יותר מלהפוך לישראלים אמיתיים ולהיות לקצינים או לחיילים הטובים ביותר שהם יכולים להיות. למרבה הצער, החברה לא מקבלת אותם. צירוף נסיבות אכזרי במיוחד ואטימות המערכת מביאים לכך ששני החיילים שלא מצליחים להשתלב במסגרת הצבאית הנוקשה מוצאים עצמם אסורים בכלא צבאי ליד עתלית בהאשמות חמורות ביותר. לאחר שהעניינים מסתבכים עוד יותר הם שוברים את החוקים, לוקחים כבני ערובה את המדריכים/ סוהרים שלהם (ביניהם רותם זיסמן והנרי דוד) ומנסים להשיב את הגלגל לאחור. בניסיון נואש הם מתעקשים לשאת ולתת עם קצין בכיר (צחי גראד) ולהיקלט שוב בצה"ל.

הרעיון שעומד מאחורי הסרט נולד מסיקור המרד בכלא 6 שאירע באוגוסט 1997, מרד אותו הנהיגו שני חיילים רוסים בודדים, שכלאו את המדריכים שלהם על רקע השפלתם המתמשכת והפגיעה בזכויות היסוד שלהם. הסרט בעברית וברוסית ולאורכו מודגש הרצון הנואש של סשה בלוחין להיות חלק, להתקבל, להשתלב במסגרת. שני השחקנים הראשיים עושים עבודה מצוינת והם מגובים בשחקני משנה מרשימים שמשחקים בצורה משכנעת שרק מגבירה את הדרמטיות של סיפור המסגרת. הכמיהה הנואשת של סשה להתחבב על אחרים לעומת אי הרצון ואי היכולת של גלורי, הזאב הבודד, להשתלב, כמו גם הקשר בין השניים, הם בבסיס הסרט ולאו דווקא ההשפלות או הקשיים שהובילו את השניים למרוד. רנן שור (שכתב את התסריט יחד עם ניר ברגמן וגיא מאירסון) נמנע מלעשות "סרט כלא" טיפוסי אלא מדגיש את הדרמה האנושית, את הכאב והפגיעות של גיבוריו, ואת אדישות המערכת לגורלם של השניים. "הבודדים" הוא סרט מצוין אך קשה לצפייה. הוא גורם לצופים, כישראלים, להרגיש לא בנוח עם האדישות למה שהוא זר ואחר, ולאופן בו צבא העם הוא צבא רק של חלק מהעם.

  • סיפור גדול
  • הבודדים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully