בר אילן

אילן אטיאס מחכה לילדים הישראלים שיבואו להופעה שלו עם הווילרס. הוא רוצה לראות אותם כמו שהוא היה פעם, בן 13 מקרית מלאכי, רק עם כל האופציות שלא היו לו – המועדונים, המוזיקה הזמינה והעדר תחושת הזרות והדחייה שאפיינה את סצינת הרגאיי של אז, שהכילה מועדון אחד מט לנפול (הסוואטו) ואת טוני ריי. "זוכר את טוני ריי?" הוא שואל.

"אז היה רק הוא. בעצם היה גם זה ששר 'חומוס זה מטמטמם זה מטמטם. איך קראו לו?"

"כן, הוא. אתה מבין, אני בא הפעם עם הרגאיי שלי כמנצח ואני לא יכול לתאר אפילו עד כמה אני שמח לעשות את זה. אפילו הסכמתי לדבר עם כל אחד מהעיתונאים יותר מהזמן שלי ואני לא עושה את זה באף מקום אחר. אני עכשיו בדרום אמריקה ואני עושה 5-10 דקות גג ומיד מנפנף. אבל בגלל ישראל והקרבה שלה ללב שלי, אז רציתי לתת את המיטב שלי".

"יש בארץ סצינת רגאיי אדירה. כל הזמן מזמינים אותי להופעות בפייסבוק ואני מבואס שאני בחצי הכדור השני ולא יכול להגיע. אתה קולט שכשאני התחלתי ללכת למועדוני רגאיי קראו לזה בארץ 'מוזיקה שחורה'? וואט דה פאק זה מוזיקה שחורה? מה, יו-בי 40 היו שחורים? לכן אני אוהב את הרגאיי הישראלי, כי הוא מערבב. מוש בן ארי עושה רגאיי מזרחי, מיכאל גריילסאמר הוא בכלל כנר. מדהים מה שהולך פה".

"כן, יש תחושה כזו. אני אמנם מופיע עם להקת הרגאיי הכי טובה בעולם, שמכרה מספרים שהם בכלל בלתי נתפסים. 250,000,000 עותקים, אתה יכול לתפוס מספר כזה?, אבל אתה יודע כמה זמן רציתי לעשות הופעה עם הווילרס בישראל? ועוד בחגים? זה יהיה מדהים. סוף סוף אמא שלי תבין במה אני עובד. אבא שלי ראה כבר".

כשאטיאס יעמוד על במת נחל זהר והבארבי בתל אביב בחול המועד סוכות, אולי הוא יראה עד כמה מדהימה נקודת הייחוס שהוא נמצא בה. מלפניו, דור חדש של מאזינים שלא הכיר את הבדידות שלו ומאחוריו מותג הרגאיי המוכר והנמכר של הווילרס, מי שהיו להקת הליווי של בוב מארלי (שטען למעשה שהוא חלק מהם). אמנם פיטר טוש, באני ווילר ורוב גרוני, המקור משנת 1964, לא יהיו שם, אבל אחד כן. וזהו אסטון "פמילי מן" בארט, שצריך לשמוע את ההערצה בקולו של אטיאס כשהוא מדבר עליו, כדי להבין שהוא אחד שראוי להקרא "אגדת רגאיי". אטיאס כבר עמד בראש הווילרס בסוף שנות ה-90 ולאחר הפסקה שב אליהם לפני כשנתיים. "כשהתחלתי בשנת 1996, רוב הקהל היה בגיל שלי", הוא אומר. "אחרי עשר השנים הקהל נשאר בין גילאי 16 ל- 24 וזה אומר שכל דור מקבל את המוזיקה ומרגיש את זה".

"אני פשוט לא מסכים איתך. נכן שיש דאנסהול ואנשים שעושים את זה רק בשביל הכסף של מסיבות, עם שירים על מכוניות ובחורות. אבל הלהקה שלנו, הווילרס, הכל נעול ברוטס, במוזיקה שקשורה לנפש ולאדמה. אני אספר לך משהו, אנחנו מופיעים 5-6 פעמים בשבוע ומאחורי הקלעים יש מלא אוכל ושתייה, בירות וכל מה שאתה מדמיין שמביאים ללהקה בסדר הגודל הזה. ראינו ש-80 אחוזים מזה הולך לזבל וממילא אין לנו מספיק מקום על האוטובוס כדי להביא את כל האוכל שאנחנו מקבלים. אז חשבנו על רעיון: בחצי מההופעות שלנו בשבוע נתון, הכסף לאוכל הולך לתוכנית האכלת רעבים של האו"ם. בכל יום 25,000 אנשים מתים מרעב, כך זו סיבת המוות מספר 1 בעולם. כל 6 שניות מת בן אדם מרעב, 15,000 ילדים. אנחנו עוזרים ומעבירים את המסר לקהל על הבמה וגם אנחנו מגייסים להקות אחרות לתת גם את הכסף שהם מקבלים לצדקה".

"בקולומביה, זה היה נוראי. פתחתי את העיניים ופשוט בכיתי, לא האמנתי שככה נראה העולם. אתה אומר שהרגאיי איבד קשר לאנשים? שכולם עושים הכל עבור עצמם? לנו יש את המסר הנצחי שלנו".

"הביזנס מאחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה כל כך גרוע שזה מלחיץ. כולם רוצים כסף ולא חושבים על המוזיקה או על המסר. הם לא חושבים על האמנות, הם קמים בבוקר וחושבים 'איך נעשה עוד כסף היום' ואם לא, נמצא אמן חדש. זה לא רק ברגאיי, זה כל העולם ככה".

החזרה של אטיאס לווילרס לא רק סידרה לו את חשבון הבנק, היא גם תוצאה של רעיון שהגה לחיבור בין ההרכב לזמרים המובילים בעולם באלבום חדש. בפרויקט, עליו הוא שומר בקנאות ("עורכי דין יושבים לי על הראש עם זה"), עיבדה הלהקה קטעי תופים שהוקלטו אנלוגית על ידי אחיו של פמילי מן לפורמט דיגיטלי ועל גביו יצרה הלהקה לחנים חדשים, אותם העבירה לשמות מפורסמים ("אסור לי להגיד לך, בחיי") ומהם ייצא האלבום החדש. אטיאס מכחיש שהקולגה למשחקי כדורגל בקליפורניה, רובי וויליאמס, ישתתף. "אלבום חדש של הווילרס. לא מדהים?", הוא שואל.

"אני מסכים ולא מסכים. הלהקה הייתה משנת 1963 ועד היום עם הרבה שינויים במוזיקאים וזמרים שונים. אנחנו יודעים שבוב מארלי הפך לכוכב בינלאומי חסר תקדים, אבל בלי פיטר טוש, באני ויילר, פמילי מן וכל הנגנים, בוב מארלי לא יכול היה לעשות את זה. זו הסיבה שאנחנו מופיעים גם היום בפני מיליונים".

"זו בושה וחרפה", אטיאס מתחמם. "אני לא רוצה לתת להם שום יחסי ציבור, אבל הם טועים ואני רואה מה הם עושים לפמילי מן וזה כואב לי. הם רוצים להגיד שהם המקוריים? איך הם מקוריים יותר ממני? אז הם ניגנו עם בוב מארלי, אז מה? בוב אמר שהוא Wailer, לא בוב מארלי והווילרז. זה ממש בושה וחרפה מה שהם עושים. פמילי מן הוא אדם כל כך ענו והוא לא עושה בעיות לאף אחד. חבל שהם מתנהגים ככה".

"באופן טבעי היו שם כמה ריבים על כסף בין המשפחה ללהקה, אבל עכשיו כולם בסדר, כמו אחים. אני משחק עם זיגי ורוהאן בלוס אנג'לס כדורגל כל הזמן. הם ממש טובים בזה, לזיגי הייתה בעיה עם הברך ועכשיו הוא בסדר. רוהאן שיחק פוטבול באוניברסיטת מיאמי, אז הוא מאד חזק. ודמיאן? כולם מחכים לעוד ‘Welcome to Jamrock’".

"עזוב, לקח זמן להגיע למצב הנוכחי. בוא נראה שזה שורד ואחר כך נראה".