פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אני עסוק מדי"

      דאגלס גורדון, מהאמנים הבכירים והרב גוניים שפועלים כיום בעולם, פתח שתי התערוכות בגלריה דביר. אריאל קריל הושחל בלו"ז

      לפני הכול, אוסף קצר של נקודות ציון בקריירה של דאגלס גורדון. הוא ידוע בראש ובראשונה בזכות מיצבי הווידיאו שלו, שבהם הוא "חוטף", כהגדרתו, סרטים הוליוודיים, עושה בהם מניפולציה כלשהי ומקרין אותם מחדש. הידוע מבין אלה הוא" 24Hour Psycho" מ-1993, שבו הקרין את סרטו המפורסם של אלפרד היצ'קוק בקצב של שני פריימים לשנייה, במקום בקצב הרגיל של 24 פריימים, ובכך מתח את הסרט על פני יממה. עבודה זו זיכתה אותו ב-1996, כשהיה בן 30 בלבד, בפרס היוקרתי ביותר שיש לממלכה הבריטית להציע לאמניה – פרס טרנר.

      גם עבודות הוידיאו שצילם בעצמו זכו לתהודה רבה. ביניהן ניתן לציין את "A Divided Self 1 & 2" מ-1996, שבהן נראות שתי ידיים שנאבקות זו בזו ספק בארוטיות ספק בעוינות, ו"Play Dead, Real Time" מ-2003, שבה נראית פילה שמביימת את מותה בעדינות שוברת לב. יש לו גם עבודות טקסטואליות רבות. הידועה שבהן, "From God to Nothing" מ-1996, מורכבת מ-147 פחדים שרשומים זה אחר זה בשורה שרצה מסביב לקירות הגלריה ויוצרים מעין קו אופק שבתוכו יכול כל אחד למצוא את הפחדים שמהם הוא עשוי: החל ב"פחד מאלוהים", עבור דרך "פחד מחברים", "פחד מחדירה אנאלית", "פחד משיניים", "פחד מללכת לישון ולא להתעורר", וכלה ב"פחד מכלום".

      בשנת 2006 הוא חבר ללהקת האלקטרו פופ Chicks on Speed לסדרה של הופעות שבסיומה אף הוציאו ביחד סינגל. באותה שנה גם יצא לאקרנים הסרט "Zidane: A 21st Century Portrait", אותו ביים ביחד עם האמן פיליפ פארינו. הסרט עוקב, באמצעות 18 מצלמות מסונכרנות, אחר כוכב הכדורגל זינאדין זידאן במהלך משחק של קבוצתו דאז, ריאל מדריד, ומספק – באופן פרדוקסאלי – היכרות אינטימית עם הריחוק וקור הרוח שהיו לתו ההיכר של הכדורגלן הטוב בעולם.

      במהלך לימודי התואר הראשון שלו בגלזגו הוא עסק בעיקר במיצגים. בלימודי התואר השני בלונדון הוא עבר להתמקד בצילום. ובשנים האחרונות – ליתר דיוק, עד לשנה שעברה – הוא שימש כמבקר המסעדות של מגזין פלייבוי הצרפתי. "האמת," הוא אומר בשיחה שנערכה עימו בתל אביב, לרגל פתיחת שתי תערוכותיו בגלריה דביר המתרחבת, "שדווקא הביקור האחרון שלי בישראל, לפני כשנה, הוא זה ששם סוף לקריירת המבקר שלי. כתבתי טור על כמה מסעדות בתל אביב אבל פספסתי את הדד-ליין, ואז הבנתי שזה כבר לא בשבילי. אני עסוק מדי".

      טינקרבל בפסטיבל של לוכדי פרפרים

      רשימת התיוג (החלקית) הזו נועדה להמחיש עד כמה גורדון – אחד האמנים הבולטים ביותר שפועלים כיום בעולם – משייט לו בשמי האמנות הבינלאומית כטינקרבל ערמומי בפסטיבל של לוכדי פרפרים. כל ניסיון לקבע אותו למדיום מסוים נדון מראש לכישלון, וכל מאמץ לאתר קו סגנוני מובחן, שחוצה את גוף היצירה שלו, נתקל בחומה בצורה של יוצאים מן הכלל. אלא שמבחינתו, מסתבר, מדובר דווקא בסימן טוב, שכן מכל הפחדים שרשם על הקיר בעבודתו האמורה, הפחד העיקרי שממנו הוא עצמו סובל הוא שידביקו לו תווית מסוימת.

      "החברה מנסה כל הזמן לתייק כל אחד מאיתנו בתוך מגירה", הוא מסביר. "כשעשיתי את 24 Hour Psycho, בגלריה שלי אמרו, 'כל הכבוד! עלית על משהו, תוכל לעשות סרטים בהילוך איטי כל החיים'. ואני אמרתי, 'אוי לא, אני חייב לעוף מהמגירה הזאת. אחזור אליה מאוחר יותר, אבל עכשיו אני חייב לעוף ממנה'".

      "זה לא שאני מפחד להשתעמם", הוא ממשיך, "עם זה אין לי בעיה. אבל גדלתי בסקוטלנד, בימים שמרגרט ת'אצ'ר היתה בשלטון, והאנשים שאיתם גדלתי מצאו עבודה רק אם היה להם מזל. ואם היה להם עוד יותר מזל, הם זכו להישאר בעבודה הזו כל החיים. אני החלטתי מראש שכל זה לא בשבילי. לורנס וינר, אמן שמאוד השפיע עליי, תמיד משתמש באנלוגיה של ים שבו מלחים יכולים להפליג מנמל לנמל. וזו בדיוק הגישה שביקשתי לעצמי: תכריח את עצמך לעלות בחזרה על הספינה, היא מוכרחה להפליג לאנשהו, וגם אם אתה לא יודע לאן, אתה חייב לעלות עליה. עכשיו, לדוגמא, מחכים לי בסטודיו עשרה קנבסים ריקים. לא ציירתי מאז הלימודים אבל עכשיו החלטתי לחזור לזה. אני מנסה לבנות לעצמי סדרה יפה של נמלים שאליהם אוכל כל הזמן לחזור".

      "Travail with My Donkeys", דאגלס גורדון (יח"צ , גלריה דביר, תל אביב)
      החמורים נראים כאילו הם מדגמנים למצלמה. מתוך Travial with my Donkeys, שמוצגת בנמל יפו (יח"צ)

      צלם בהיכל

      אחד הנמלים האלה – הפעם לא במובן המטפורי – הוא נמל יפו. כאן, בהנגר ישן שהפך לאחד משני החללים החדשים של גלריה דביר, מוצגת בימים אלה אחת מעבודות הוידיאו האחרונות של גורדון: Travail with My Donkeys מ-2008. הכניסה אל ההאנגר נעשית דרך דלת ברזל כבדה שמחופה בווילון שנדמה כאילו הוא לא פחות כבד. המבנה עצמו הושאר כפי שהיה וריחות של ים ודגים ממלאים אותו. שני מסכים גדולים, שעומדים בניצב זה לזה, תופסים את רב החלל, ועליהם מוקרן סרט דו-ערוצי ובו שלושה חמורים, גדולים מהחיים, שמשוטטים לתומם בתוך אולם ריק, ימי ביניימי למראה.

      ברגע הראשון נדמה שהסרט צולם בתוך ההאנגר שבו הוא מוקרן. האפלה נדמית אותה אפלה, והריח – אותו ריח. במיוחד כשבדיוק באותו רגע נתפס אחד החמורים בעודו משתין על רצפת האולם שבו הוא צולם. ועל אחת כמה וכמה, כששמים לב שבפינת ההנגר רובצים בתפזורת, זה על גבי זה, כמה מסכי טלוויזיה המציגים חבורה רירית במיוחד של צפרדעים שנראים כחלק בלתי נפרד מהמקום. אך עד מהרה מסתבר שלא כך הוא. עתיק ככל שיהיה ההאנגר בנמל יפו, הוא עדיין לא קפלה גותית.

      זהותה של הקפלה הזו אינה נעדרת משמעות. אלא שנדמה שבמקום שהזהות הזו, והשערורייתיות שלכאורה גלומה בה, יעשירו את העבודה, הן דווקא מצמצמות אותה והופכות אותה לחד ממדית. שכן, יש משהו מרתק בשלושת החמורים האלה עצמם, ללא קשר למקום בו צולמו. לרגעים הם מביטים ישר לתוך המצלמה, מדגמנים עבורה, עוטים ארשת של נונשלנטיות מעורבת בסקרנות. אחר כך הם פונים הצידה ומתחילים לדהור לאורך קירות האולם, כולם ביחד, מתוזמרים להפליא. זה אחר זה הם נעלמים מהמסך האחד ומופיעים במסך השני, הפעם מצולמים מזווית אחרת. גם אם אנחנו, הצופים, לא יודעים מה הם עושים ולאן הם הולכים, נדמה שלהם זה דווקא די ברור.

      "אני נמשך ל?ח?יות בגלל האלמנט הבלתי צפוי שבהם", אומר גורדון. "הן בסופו של דבר מטפורה לבני אדם, אבל עדיין יש פער עצום. והפער הזה מאפשר לדברים מסוימים – אני לא בטוח שאני אפילו יודע לומר מה הם – להיות מתווכים דרך פעולה של חיה, בעוד שבני אדם סוגרים ואוטמים את הדברים האלה, לפחות מבחינתי".

      "ובאשר למקום עצמו", הוא ממשיך, "אני מסכים שלא צריך לדעת שהעבודה צולמה בקפלה של ה-Palais de Papes (ארמון האפיפיור באביניון שבדרום צרפת – א.ק.) כדי ליהנות ממנה. המטרה שלי היא לפתות אנשים לגלות את הרבדים הסמויים בעבודה מבלי למסור להם אותם במפורש. לכן גם בחרתי בכותרת שלא מזכירה את המקום, כי חשבתי שזה עלול לקבע את העבודה או לסגור אותה, להפוך אותה לפוליטית במובן הצר – הנה, דאגלס גורדון מביא חמורים כדי להשתין על הכנסייה הקתולית. אבל בפועל, האחראים על המקום לא תפסו את זה כחילול קודש, ובכל פעם שביקשתי להכניס חיה אחרת – לא רק חמורים אלא גם עורבים, עקרבים, נחשים, טווס – הם פשוט אמרו: 'אין בעיה'. הם התגלו כקתולים במובן העמוק, כאלה שעבורם לכל דבר בעולמו של אלוהים שמור מקום בכנסייה".

      לנפץ את האליל שבתוכנו

      אלא שגם מתוך התערוכה השנייה שמציג גורדון בתל אביב, הפעם בחלל הישן של הגלריה ברחוב נחום, עולה ניחוח של ניפוץ אלילים – רק שהפעם מדובר באלילים חילוניים. התערוכה מורכבת בעיקרה מהעבודה Self Portrait of Me and You מ-2007. מדובר בסדרה של פוסטרים, כולם רפרודוקציות של הפורטרטים המפורסמים של מרילין מונרו וג'קי קנדי שיצר אנדי וורהול, אשר נחרכו בקפידה והודבקו על גבי מראות. על פניו, מעין הזמנה לצופה להשתתף בפעולת-נגד לאיקוניזציה שעשה וורהול למי שהיו איקונות עוד בחייהן, כפי שנכתב בקומוניקט שמלווה את התערוכה.

      אלא שגורדון עצמו, גם אם אינו מסתייג לחלוטין מהמונח איקונוקלזם שמוצמד לעבודה (משום שלדבריו "הוא מספיק עמום ומספיק רחב כדי לאפשר לאנשים להתחיל להגיב אליה"), בכל זאת נרתע מהאפשרות שבכך הדבר יסתיים. "באופן כללי, לא הייתי אומר שאני איקונוקלסט. ישנן כמה עבודות שיש בהן לכאורה אווירה של ניפוץ אלילים, אבל כל מי שייכנס אליהן בצורה מעמיקה יגלה רבדים הרבה יותר עמוקים".

      "הזרעים לעבודה הזו ניטעו עוד כשעבדתי על 24 Hour Psycho", הוא מפרט. "עבדתי מהמיטה, כי לא היה לי אז סטודיו, וכיסיתי את הקירות בפוסטרים של אנתוני פרקינס, מרטין בלזם, ג'נט לי, אלפרד היצ'קוק. לילה אחד כבר לא יכולתי לסבול את זה שהעיניים שלהם מסתכלות עליי, אז גזרתי אותן. ומאז, המשכתי לשחק עם הרעיון הזה. גזרתי את העיניים למאות כוכבי קולנוע, שרפתי חורים במקומן, הדבקתי נייר שחור, נייר לבן או מראות מאחורי החורים.

      "כך המשכתי במשך שנים עד שהגיע הזמן לעשות תערוכה בגלריה של לארי גגוזיאן בניו יורק. החלטתי שיהיה נחמד לשלב בין האובססיה שלי לכוכבים לזו של וורהול, מה גם שגגוזיאן עצמו התחיל את דרכו כמוכר פוסטרים. התחלתי לקנות המון פוסטרים ולערוך בהם כל מיני ניסויים באש. אבל מה שריתק אותי, כשהדבקתי את הפוסטרים החרוכים על גבי מראות, זה העובדה שכשאתה מסתכל עליהם, אתה נקרע בין התשוקה להסתכל על עצמך לבין התשוקה להסתכל על האמנות. וזה הפרדוקס. אתה מסתכל על העבודות, אבל אתה לא באמת רואה אותן – לא משנה כמה תתאמץ".

      ואכן, המשימה הקשה ביותר שמחכה למבקרים בתערוכה ברחוב נחום היא למקד את העיניים בעבודות שמוצגות בה. שוב ושוב, הן נמשכות אל הדימוי המוכר – לא של מרילין או של ג'קי, מוכרות ככל שיהיו; לא של הפורטרטים של וורהול, שטבועים בזיכרון הקולקטיבי; אלא אל המוכר להן מכל: הדימוי העצמי של בעליהן, שמשתקף מבעד לקצוות החרוכים של הפוסטרים. כך, במקום להתבשם בגאווה העצמית ששמורה לאיקונוקלסט, המבדיל עצמו מההמון על ידי ניפוץ האלילים שלהם הוא סוגד, נחשף הצופה דווקא לנרקיסיזם שטבוע בו עצמו – בתנאי, כמובן, שהוא בכלל שם לב שלא על העבודות הוא מסתכל אלא על השתקפותו שלו.

      "Self Portrait of Me and You", דאגלס גורדון (בוצ'צ'ו , גלריה דביר, תל אביב)
      לאן נמשכות העיניים? מתוך Self Portrait of Me and You, גלריה דביר (יח"צ)

      ארבעת הקירות הלבנים של הכנסיה

      מאין נובעים, אם כן, יחסי המשיכה-דחייה של גורדון אל כל הנושא של פולחן אלילים וניפוצם? שוב ושוב הוא מוצא עצמו נמשך אל המקום הזה רק כדי לנסות להתגבר עליו. "כבר שנים שאני מנסה להיפטר מזה", הוא צוחק, "אבל זה לא הולך. זה ללא ספק קשור לחינוך הדתי שקיבלתי בבית: שלוש פעמים בשבוע בכנסיה, חלוקת ספרים ופמפלטים מדלת לדלת אחר הצהריים. זו לא היתה דרך רעה להתחנך בה, אבל זה ללא ספק השפעה מאוד גדולה כשמדובר בילד רציני. ואני הייתי ילד מאוד רציני. וכשנותנים לילד רציני לאכול מנה רצינית, לוקח לו הרבה זמן לעכל אותה. גם אחרי שהוא עוזב את השולחן, הוא ממשיך לעכל".

      אלא שהשולחן הזה, שאותו עזב בגיל 16, לא היה – למרבה הפלא – השולחן הקתולי, אלא דווקא השולחן של עדי יהוה. ומה שמייחד, בין היתר, את העדה נוצרית הזו הוא שהיא נמנעת מכל פולחן איקוני באשר הוא. "אמא שלי מאז ומעולם גילתה עניין ביהדות", הוא מספר, "משום לטענתה מה שמשותף לה וליהודים זה בדיוק כל העניין הזה של 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'. אבל אסור לשכוח שסקוטלנד היא קלוויניסטית במהותה – ואולי מזה בא הרצון שלי לפתות מבלי להיות מפורש. אפילו הקתולים הרבה פחות אדוקים מאלה שבאיטליה או באירלנד, לפרוטסטנטים יש רק צלב, ואז אתה נכנס למקום שבו אני גדלתי ואפילו צלב אין. אין שום דבר. ארבעת הקירות הלבנים של הכנסייה הם שעזרו לי לתפוס בקלות את הקובייה הלבנה של הגלריה".

      יתכן שבנקודה זו בדיוק טמון סוד גיוונו המופלג של דאגלס גורדון. כמי שקירות לבנים היו המובן מאליו של ילדותו, נדמה שחושיו ושכלו רגישים במיוחד לכל מה שיש לעולם שמחוץ להם להציע. וכשהוא במיטבו, הוא גורם גם לנו לקחת חלק בחוויה הזו ומכריח אותנו לשים לב לכל מה שבדרך כלל נעלם מאיתנו: הפריים הבודד בסרט הרץ, הפחדים הקטנים שבהם אנחנו מתקשים להודות, הדמיון הבלתי נתפס בין חיות לבני אדם, הנרקיסיסט הקטן שדרכו אנחנו מביטים על העולם.

      * המאמר פורסם ב"מארב" - כתב עת מקוון לאמנות, תרבות ומדיה.